מי מנהל את מי?
מי המבוגר האחראי?
שאלת השאלות בלימוד ימימה:
האם הילדה שבתוכי מנהלת את חיי
או אני הבוגרת?
היחסים בין הילדה שבי שזקוקה לחום, שיאשרו את קיומה, שיפרגנו לה, שיראו אותה, שיעריכו אותה,
זקוקה כל הזמן לאישורים חיצוניים.
ברגע שאין לה אישורים היא מרגישה פחות אהובה, פחות מוערכת, פחות טובה.
מוכר לכן?
ואז מה קורה?
אני מספרת סיפור לעצמי ומאמינה לו:
האיש שאיתי לא אוהב אותי, זה לא כמו פעם,
הוא לא רואה אותי, הוא לא מבין אותי, אני לא חשובה לו, אני קורסת והוא עם הנייד בסלון, עם מי הוא מתכתב?
מה יותר חשוב עכשיו ממני? או שהוא מול הטלויזיה עם השלט, מה הוא לא שומע את הילדים?
הוא לא רואה שאני מתרוצצת? שאני בוכה? עצובה?
והדובדבן ש״בקצפת״, הוא בטוח רוצה להתגרש.
הבנה מאוד מעניינת נוכח חוסר תקשורת וחוסר ביטחון.
מסתבר שהוא לא רוצה להתגרש, הוא עייף מהעבודה – נכון גם את, הוא זקוק לחמלה – גם את.
הוא זקוק לחיוך – גם את אבל איך תחייכי?
בנות /נשים יקרות זו הזמנה להכיר את עצמכן ״לקבל את עצמכן כפי שאתן״ עם החולשות
ולהבין כמה אתן חזקות ומוערכות ראשית, מול עצמכן.
בלימוד ימימה רוכשים כלים כיצד לשתף ללא דרישה, לפתוח את הלב מבלי לשפוט את הצד השני.
לזהות את הילדה שמידי פעם ״קופצת לביקור״.
זו הזמנה להפסיק לספר לעצמנו סיפורים אשלייתיים, המחזירים את הילדה הקטנה שלא קיבלה חום,
או שקיבלה וזה לא הספיק לה.
ימימה אומרת:
"שֶׁמְּעִי לְקוֹל הַיַּלְדָּה וְלֹא בַּקּוֹלָה.״
תקשיבי למה שהילדה אומרת אבל תהיי ערנית להבין שאת הבוגר האחראי ורק את
תחליטי מה נכון לך, לשמחת חייך.
בהצלחה לזוגיות חומלת ומכבדת!
ריקי לוי (.M.A בחינוך)
