כאשר מתחילים ללמוד ימימה, כל לומדת בטוחה שרק היא חווה עומסים ואף אחד לא יכול להבין אותה. תוך כדי למידה כל לומדת מבינה שכולנו עמוסות ומרגישות אותו דבר.
ההבדל הוא שיש כאלה שמשתפות ויש כאלה שלא. העניין הוא מה אנחנו עושות עם התגובות, עצות של הסובבים אותנו?
האם זה מפר אותנו או שאנחנו על הציר שלנו? אם זה מפר אותנו האם אנחנו לא יכולות לתפקד? או שאנחנו פשוט לחוצות, דואגות ורואות רק את העומס, ונשמעות לעצות שלא תמיד תואמות את האישיות שלנו. אם זה לא מפר אותנו ואנחנו בוחרות מה שנכון לנו זו גם הזמנה להבין שיש אופצייה נוספת, היא לקבל את עצמי עם העומסים ולא לשכוח את הטוב שבי. בסופו של דבר לכל אחת מאיתנו מתאים משהו אחר.
ימימה מזכירה לכל אחת מאיתנו: "לְכֻלָּם יֵשׁ עֹמֶס , גַּם לָךְ וְיֵשׁ אֶת הַטּוֹב שֶׁבָּךְ" הכוונה של ימימה כאשר אנחנו עמוסות, לחוצות, מודאגות … אנחנו רואות רק את הקושי את מה שלא מסתדר לנו.
אתן דוגמה: כל השבוע הרגשתי טוב ויום אחד היה לי מיגרנה מה אני מספרת כאשר שואלים אותי מה שלומי?
באופן טבעי אספר על היום שבו הייתי עם מיגרנה. ימימה מבקשת מאיתנו לשנות את השיח שלנו ולתת אור לדברים הטובים שקורים לנו והכי חשוב שנבין שהחיים הם גם וגם. כאשר אני רואה ראשית את הטוב שבי ובנוסף את העומס.
באופן טבעי אני מתנהלת אחרת, יש איזון ואני יכולה לתקן, לשפר ולהכניס שמחה בעשייה שלי.
ריקי לוי (.M.A בחינוך)
