סיפור ראשון –
״היא הרימה עלי את קולה, הייתי המומה, לצעוק עליי בצורה כזאת, אין מצב. ״אז עניתי לה והראיתי לה שעלי לא צועקים, הצעקות היו כל כך חזקות שאף אחת לא שמעה את השנייה״.
סיפור שני –
״היא הרימה את קולה, לא חשבתי שזה מופנה אלי, הקשבתי ובליבי ברכתי אותה, כאב לי עליה, כעס זה לא דבר בריא.
לא עניתי, הקשבתי בשקט והמתנתי להזדמנות שאוכל לענות.
חיכיתי בסבלנות, כל מילה שנאמרה הייתה שלה לא שלי ולא נגדי.
לאחר דקות ארוכות עניתי, השיחה הייתה טובה, היא הרגישה לא נעים התנצלה על סגנון הדיבור והדרך שבה התבטאה.
שני הסיפורים נכתבו ע״י תלמידה שעשתה השוואה בין איך היא התנהלה לפני הלימוד וכיצד היא מתנהלת עכשיו, והכל בזכות חלקיק קטן וחשוב ; מַקְשִׁיבָה, מַמְתִּינָה, עוֹנָה.
בשיעורים אנחנו לומדים להקשיב לצורך האישי שלנו מה נכון לנו או לחילופין לאפשר לשני להגיד את שעל ליבו, להמתין, לחכות בסבלנות, לא להאיץ בעצמינו במקומות שאנחנו לא מוכנות, או לחילופין, להמתין לא לקטוע את העומד מולנו מלדבר ורק אז לענות.
לענות מתוך כבוד לדעה של האחר והבנה שזה לא נגדי.
מניסיון תודות לנוסחה: מַקְשִׁיבָה, מַמְתִּינָה, עוֹנָה.
השיח אינו שיח חרשים זה שיח שמפרה את שני הצדדים. מוזמנים לנסות להשתמש בנוסחה של ימימה אביטל ז״ל, בטוחה שהחיים יראו אחרת.
מוזמנות להצטרף ללימוד יש מקום בימי שני בבוקר.
ריקי לוי (.M.A בחינוך)