במהלך השיעור אחת הבנות הסבירה שהיא כל הזמן בנתינה טובה: ״אני דואגת לכולם, אני רק שומעת שמישהו זקוק לעזרה, אני מתייצבת.
העניין הוא, שאני מרגישה חוסר הערכה, לקבל ולקחת הם יודעים אבל אין הערכה, לפעמים גם לא רוצים לקבל ועושים לי פרצופים.
עכשיו אני מבינה שהנתינה שלי ״בהפרזה״. הנתינה שלי היא מעבר לצורך של השני ולכן אני כל הזמן מתוסכלת.״
ימימה אומרת: ״כָּל דָּבָר בִּזְמַנּוֹ״
הכנת סיר ענק ואף אחד לא בא לאכול, זה לא בגלל שלא אוהבים אותך, או לחילופין לא מעריכים אותך, אנשים עסוקים, או שהם כבר אכלו.
במקום לטרוח תשאלי מי מגיע היום?
או לחילופין באים לבקר, מתגעגעים אליך, אוהבים אותך, אך אינם רעבים.
ימימה מבקשת מאיתנו לבדוק האם זה, ״בִּזְמַנּוֹ בִּמְקוֹמוֹ״
האם התסכול שלנו, העצבות, תחושת הדחייה, שייכת לזמן הזה? לעכשיו? או שזה משהו שורשי שקיים אצלנו?
כאשר אנחנו לא מרוצות, מכיון שלא עושים כרצוננו, לא מחמיאים לנו, לא מפרגנים, לא מעריכים, אז אנחנו נועלת /סוגרות את הלב, כמו ילדה קטנה שנעלבת.
האם ממרום גילינו אנחנו צריכות להיפגע מכל דבר?
להיעלב, לא להסכים, להרגיש אי נוחות, לכעוס, להאשים, לסגור את הלב?
התשובה מאוד פשוטה , למרות שהיישום מאתגר (לא פשוט לשנות הרגלים) , זו בחירה אישית של כל אחת, לצמוח לגדול, או להישאר באותו מקום. זו הזמנה ״לשחרר אחיזה״ מהרגלים המכניסים עצבות לחיינו.
ימימה מזמינה אותנו לשנות תפוסי חשיבה ולבדוק, ראשית: למה אנחנו זקוקות? האם ביום עמוס או ביום שאנחנו לא במיטבנו, בפרט עכשיו בתקופת הקורנה, אנחנו צריכות להפריז בנתינה שלנו?
ימימה מלמדת אותנו ראשית; לחמול על עצמינו לראות מה המסוגלות שלנו ורק אח״כ לבדוק מה הצורך של השני ״לְפִי רְשׁוּת הַמִּתְקָרֵב.״ ואז לתת משמחת הלב.
לעיתים אנחנו נותנות מעבר למידה של המקבל וזה מאוד מביך אותו, ואנחנו ״תאכל, תאכל, תשתה אולי עוד משהו? רגע אתה חייב לטעום, אולי גם …״
מי שעומד מולנו כבר שבע, לא יכול להכניס גרגר ואז הוא נבוך, מתנהג בצורה לא טבעית.
לחילופין ישנן בנות שאוהבת לקנות מתנות ״מוגזמות״ מה אמור לעשות האדם שממול?
אז בואו נחסוך את האי נעימות ונבין ש ״כָּל דָּבָר בִּזְמַנּוֹ בִּמְקוֹמוֹ, לְפִי רְשׁוּת הַמִּתְקָרֵב״( ימימה).
ריקי לוי (.M.A בחינוך)
