באחד השיעורים לכבוד חודש אדר שאלה ימימה את התלמידות שלה את השאלה:
הַאִם בֵּן אָדָם, יָכוֹל לְהַכְרִיחַ אֶת עַצְמוֹ לִשְׂמֹחַ?
גם אני שאלתי באחד השיעורים לאור החלק המרגש על השמחה.
אחת הבנות ענתה: ״איך אני יכולה לשמוח, גם אם אכריח את עצמי זה לא יצא, אני לא בטוב עכשיו, אני לחוצה, אני לא ישנה, אני עייפה, אני עצובה, נקודה. אפילו להעמיד פנים אני לא יכולה, מיד העצבות עולה, אי אפשר להסתיר, זה משתקף בפניי. אני לא יכולה להכריח את עצמי לשמוח? ובכנות אין לי כוחות לזה.״
אחת הבנות הסתכלה עליה ואמרה לה: ״ראיתי אותך אתמול במקרה בחנות צעצועים, קנית לבן שלך משחק, וכשנפגשנו צחקנו והיית נראית שמחה אני לא טועה נכון? ״
אותה תלמידה ענתה: ״אהה עם הבן שלי זה משהו אחר, בטח שאני שמחה לידו, איזה ילד נשמה שלי, הוא כולו לב ושמחה.
אבל אני לא חושבת שימימה התכוונה לזה, לדעתי היא התכוונה: האם ברגעים עצובים אני יכולה להכריח את עצמי לשמוח, אני חושבת שלא.״
השיח בין הבנות היה מרתק.
ימימה מבקשת מאיתנו גם ברגעים מאתגרים למצוא נקודת אור -שמחה.
יחד עם זאת היא גם מבקשת לשהות בעצבות ולתת לה מקום לא לדחוק בה ולא לדחות אותה, אבל גם לא לחטט בה.
לאפשר לעצמינו לראות את המציאות ממקום אמיתי ולא אשלייתי, החיים מורכבים מגם וגם.
אנחנו זקוקים לאיזון, שמחת יתר אינה בריאה וגם עצבות יתר אינה בריאה.
ימימה המשיכה את החלק וסיכמה ״הַאִם בֵּן אָדָם יָכוֹל לְהַכְרִיחַ אֶת עַצְמוֹ לִשְׂמֹחַ? תְּשׁוּבָה: אִם שָׂמֵחַ שָׂמֵחַ שָׂמֵחַ בַּסּוֹף יִהְיֶה שָׂמֵחַ ..״
אפשר להכניס שמחה לחיים כאשר אנחנו מאירים מקומות המרוממים את רוחנו, כמו הדוגמה למעלה ״עם הילד אני שמחה״. מי שעסוקה כל הזמן בעצבות תהיה עצובה, מי שעסוקה בשמחה תגלה שמחה בחייה.
במה את בוחרת? מוזמנת לרשום לעצמך במחברת מהי הבחירה שלך?
אני כבר בחרתי ללמד חשיבה הכרתית/ימימה בשמחה, בהנאה, בצניעות ובהודיה גדולה על הזכות.
שנים אתן רוצות לעשות שינוי ולהצטרף לקבוצת לימוד.
מוזמנות להצטרף ולנסות. מקסימום תתאהבו.
ריקי לוי
.M.A בחינוך
