״ציפיתי ממנו ליותר!
אני ממש מאוכזבת ממנו״. אמרה אחת הלומדות והמשיכה: ״אנחנו נשואים מעל ל – 6 שנים והוא יודע בדיוק למה התכוונתי, הוא יודע בדיוק מה אני מרגישה והוא לא עוזר, לא מקשיב, לא תומך, לא אוהב, די אין לי כוח יותר.״ אמרה ובכתה.
אחת הבנות הגיבה: ״זה מוכר״
והשנייה אמרה: ״כל הגברים אותו דבר למה ציפית?
ציפיות יש בכריות.״ אמרה וצחקה.
היו עוד ועוד תשובות נוספות, נגד הבעל, הגברים, הילדים …
השיבותי להן, ימימה אומרת: "הַמְּצַפָּה מְצֻפָּהּ לְהִתְאַכְזֵב"
״וואו כמה זה נכון, אני כל הזמן מצפה ומתאכזבת״
״גם אני ציפיתי שבעלי יעזור עם הילדים, הוא הבטיח ולא הצליח להגיע. המון פעמים היה בינינו מתח מאוד גדול ואז החלטתי תודות ללימוד לדאוג לבייביסיטר, במידה והוא מגיע אני משלמת לבייביסיטר בכל מקרה וזכיתי לשלום בבית, לשקט ולשמחה בלב, בסופו של דבר זה הכי חשוב״.
אני מביטה בהן וחושבת גם אני הייתי שם, גם אני ציפיתי והתאכזבתי, גם אני קראתי את המחשבות של בעלי, ילדיי, וכל סובביי.
גם אני הייתי ברגעים מסויימים במקום מבקר, שופט, מתאכזב ועצוב.
איך גדלתי לא יאומן, איך התחזקתי, איך כמעט ואין לי ציפיות.
הכל בזכות הלימוד, למדתי לשאול, לשתף, לבקש, לשקף, להסביר, לומר מה אני מרגישה, רוצה מתוך חמלה והבנה שהצד השני גם עמוס, עייף, דואג, אין פה תחרות מי יותר עמוס או מי צודק.
אני כבר לא עושה ליקיריי מבחני פתע ומצפה שיבינו אותי.
אני משתפת ומקבלת תשובותיהם בהבנה ללא האשמות ועצבות.
זו הזמנה לבחון את עצמינו מתי אנחנו מצפות וממי? האם זה עובד? כנראה שלא, אז למה אנחנו ממשיכות? כנראה כוחו של הרגל.
גם לזה לימימה יש תשובה, רוצים לדעת מה התשובה?
מוזמנים להצטרף ללימוד המגדל אותנו ומרחיק כל אשליה שאינה תואמת מציאות.
ריקי לוי (.M.A בחינוך)
