"חֲשִׁיבָה הַכָּרָתִית" לִמּוּדֵי יָמִימָה: אַחֲרֵי הַדְּמָעוֹת הַמְּלוּחוֹת – בָּאִים מַיִם מְתוּקִים שֶׁל שִׂמְחָה וַהֲבָנָה" [ימימה אביטל]

אחת הבנות בשיעור פרצה בבכי כאשר היא סיפרה על הילדות שלה, על האתגרים שהיא חוותה כילדה לא מקובלת, לא אהובה – ילדה דחויה.
״תמיד הרגשתי לא שייכת, תמיד הרגשתי לא מספיק טובה, לא מספיק חכמה, לא מספיק ראויה ועוד ..״
והמשיכה: ״תמיד אמרו לי בבית: 'את לא מספיק טובה', גם החברות לכיתה, גם חברות בשכונה שגרתי וגם המורים.
הסתובבתי המון לבד, זו תחושה לא נעימה, עכשיו אני מבינה מה חוסם אותי כאישה, מה גורם לי חוסר ביטחון כאישה וכאמא. אני נשענת על העבר, זה פשוט עולה לי בזכרון.״

ימימה אומרת לנו שוב ושוב: הבכי אינו חולשה, כשהבכי מסתיים, אנחנו חוזרות לעצמנו עם תובנה חדשה. אנחנו רואות את מה שלא ראינו קודם.

״אחרי הדמעות המלוחות, מגיעות הדמעות המתוקות״ (ימימה).

ריקי לוי
.M.A בחינוך