הבית שלי סמוך לבית ספר יסודי בעודי עסוקה בענייני, בתוך הבית.
כל הבית מאוורר, התריסים מורמים, הרשת מזמינה את הרוח הקלילה המזרימה אויר נקי ונעים להיכנס.
פתאום אני שומעת קול של ילד צעיר זועק, ״היי תעצור!״ ומיד ״קללה עסיסית״ שלאוזן קשה לקלוט, אני לא מבינה מה קרה.
ושוב ״ היי תעצור! יא…״ ומקהלת ילדים מצטרפת אליו, צוחקת ומקללת, והילד ממשיך, ״איזה אנשים יא …״ אני מפסיקה את העשייה בביתי, מקשיבה לצעקות ומחליטה אלך לבדוק ולעזור.
הרי מניסיוני, סביר להניח שהילדים שיחקו כדור רגל, בעטו בכדור שחצה את גבול גדר בית הספר והם זקוקים לעזרה.
אני יוצאת שוכחת שאני צריכה להביא את הכדור, ניגשת לילד שלא מפסיק לקלל ואומרת לו, ״היי אפשר לעזור? שמעתי את ׳קולך הנעים׳ עד הבית ומיד הבנתי שאתה זקוק לעזרה.״
הילד המופתע שאל: ״מה את גרה כאן? ״כן״ עניתי.
״מה שמעת אותי ובאת? ״כן, שמעתי את קולך הנעים והחלטתי לבוא לעזור״ עניתי. ״את יכולה בבקשה להביא לי את הכדור?״ ״בוודאי״ השיבותי.
אני ניגשת לכביש מרימה את הכדור, אך רגע לפני שאני מחזירה את הכדור אני לוחשת לו ״יש לך קול מאוד ״נעים״.
אני ממליצה לך בפעם הבאה במקום להשתמש במילים לא נעימות/קללות המרחיקות את מי ששומע, תנסה לבחור מילים נעימות המקרבות את השומעים – לשון נקייה תמיד מקרבת!
הילד נבוך מסתכל עלי ״מה את שמעת שקיללתי?" ואני עונה לו ״האמת לא הקשבתי ממש למילים אך שמעתי את התדר והבנתי שאתה זקוק לעזרה, ובאתי.
אני תמיד אשמח לעזור לכם במידה וכדור יצא. אבל חשוב שתשתמשו בלשון נקייה ונעימה, לכל אחד ואחת ולכל עובר אורח, ובכלל למה קללות? הן מיותרות.״
הילד הסתכל עלי במבט קצת נבוך, ועיניו היפות הביעו חרטה כשאמר לי, ״תודה.״
החזרתי את הכדור, איחלתי לו ולחבריו יום טוב והלכתי כשקולו של הילד ושל חבריו מלווים אותי, תודה, תודה..
התרגשתי וחשבתי לעצמי, ׳איזה כוח יש לתדר של המילים?׳
היכולת לעשות הפרדה בין מילים לתדר, זה בגדר ״אומנות״ וזה כל כך חשוב, בתחילת התהליך זה לא פשוט כי אנחנו עסוקים בתוכן של המילים , אך לאחר אימון כל אחד יכול להצליח. ממליצה לכולכם לנסות זה ממש פלאי.
במוסדות חינוך, אחד הדברים המרכזיים שהמחנכים צריכים לעשות זה לתחם ולהפריד בין מה שאנחנו שומעים לבין התדר / המסר של המילים שאנחנו שומעים ומשמיעים.
לא פעם מגיע ילד בוכה, עצוב, כאוב, המבקש את עזרתנו בדבר מה שלא הסתדר לו.
גדולתו של המחנך לשמוע מעבר למילים, למה באמת הילד זקוק, ומה הצורך האמתי שלו?
בדרך כלל זה יושב על משהו רגשי אישי.
בוודאי פגשתם בגן, כיתה, ילדים בשעת אי הסכמה/ וויכוח/ מריבה, שנחשפו לילד שהוציא את שעל ליבו. לרוב בצורה לא נעימה, כי הרי רובינו בשעת כעס לא מובנים.
אך עם ההרגלים שלנו אינם בוטים קל יותר להבין אותנו, זה כבר תלוי ״בערוגה״ שאנחנו גדלים בה.
אני חוזרת לסיפור שפתחתי אתו. מדוע ילדים צריכים להשתמש בשפה רדודה? הרי אותם ילדים או הילד שפגשתי בסה״כ היה זקוק לעזרה, למה להשתמש במילים הלא נעימות ששמעתי?
ילדים מנסים לדבר ולהתנהג כמו הגדולים, הגדולים שוכחים שהם מודל ומשתמשים במלים רדודות.
לעומתם ילדים ששמעו את המילים מהמבוגרים, וגם בסדרה מסוימת בטלוויזיה, זה נשמע להם חלק בלתי נפרד מהתפתחות נורמלית של הגדילה שלהם, וכדי שיבינו עד כמה הם גדלו הם משתמשים בשפה של ״גדולים״ למרות שברור להם שאלה קללות מאוד לא מכבדות.
מאחורי כל מילה יש בקשה, משאלה, יש אחד הרוצה להיות גדול, ויש אחד הרוצה להידמות לדמות מסוימת, הכל מתורגם למשחק ולא משהו באמת אמתי.
אם נקלף את הקליפות, נשמש מודל חיובי ובעדינות והתמדה נחנך לטוהר הלשון, נגלה מה באמת ניסה לשדר אותו ילד קטן כגדול ופשוט נתרגם לו את מבוקשו במילה חמה, אוהבת ומקרבת. אזי השיח יהיה יותר מכבד ונעים.
ממליצה לכולנו לשמוע את התדר של המילים ולהשיב בעדינות, ברגישות לאותם ילדים הזקוקים ליד מכוונת, אוזן קשבת ומילה טובה.
ריקי לוי (.M.A בחינוך)
