שאלה של חינוך – לקראת שנת הלימודים החדשה ’’נעשה מפנה’’

נכנסת לגן עם אימא ואחי הגדול ממני בשנה וארבעה חודשים, ואני לא מפסיקה לבכות ולהחזיק חזק באימא.

אך אימא חייבת לרוץ לעבודה, ואני אוחזת את השער צורחת ולא מפסיקה, אימא חוזרת להרגיעני, ואני בוכה חזק יותר. עד שהגננת אמרה לאימא: "לכי אל תתרגשי ברגע שתעזבי היא תירגע".

אימא ברגשות מעורבים הלכה, ואני המשכתי לבכות עד שאימא נעלמה מעיניי.

ואז, נשמתי נשימה כאובה, ניגבתי את הדמעות, חייכתי לגננת והלכתי לשחק עם הילדים והכי חשוב הייתי שמחה ומאושרת!

איזה מהפך, לכאורה נראה כי קיימת בעיה איתי או עם הגן, אך לא ולא!!

נעים להכיר אני ילדה רגילה, המעדיפה להישאר בבית עם אמא ואבא אילו רק היו מאפשרים לי.

כשנשארתי לבד ליד שער הגן הגיעה ההבנה שאימא הלכה ואין סיכוי שאבלה איתה בבית.

אותה הבנה הביאה אותי לעשות מפנה, ואפשרה לי ליהנות מהשהות בגן, אפשרה לי להבין שעכשיו בתוך הקושי, העצב והבכי הבחירה בידי, יש לי הזדמנות ליהנות, לשחק עם אחי וחברים או להמשיך לבכות, הבחירה מאוד עניינית בכי או הנאה. כמובן שעשיתי מפנה, הלכתי לשחק וליהנות.

כמה ילדים בוכים, דואגים ומבולבלים, סקרנים, בוחנים, רגישים, מופנמים צועקים, אנחנו פוגשים בתחילת השנה? כמה ילדים מאופקים אנחנו פוגשים? כל ילד והמפתח שלו ללקיחת הזדמנות ולהתעלות על הקושי.

האינטליגנציה להבין שהבכי והעצבות לא יעזרו. ילד שלא מבין זאת חי בתחושה שהוא יכול לשנות החלטות מסוימות, אולי אימא תחזור אם אבכה חזק יותר, אולי זה יצליח? הבכי לא גורם לבעיה כל שהיא, הבכי הוא כלי מאוד משמעותי שהילד משתמש בו להשגת דברים.

בבקשה הבה ונחזור לרגע לגיל הינקות איזה תינוק היה בנכם או בתכם? האם מכל דבר הוא בכה? איך הייתה הגמילה שלו: ממוצץ, חיתול, טיטול? מה הוא עושה ואיך הוא מגיב במעברים ממקום למקום? מה אנחנו כהורים עושים? במה אנחנו מאמנים אותו/ה בכל שלב בחייו? איזה שריר חיזקנו היום? ואיזה נחזק מחר? איזה שריר החלטנו לא לחזק או להרפות? האם אנחנו עוזרים לו להתגבר על הקושי באמפתיה, בהבנת הקושי, או שאנחנו דוחים את הקץ ומאפשרים לבכי ולצעקות לחסום את הלמידה, את ההבנות החדשות, את העשייה במלואה במהלך השינוי? מה קורה כשילד בוכה בבית ולא רוצה ללכת לגן? או עומד בשער הגן? מה עושים?

מניסיוני משוחחים עם הילד, ומקשיבים לו מתוך כבוד, ואמפתיה, ומסבירים לו שאנחנו מבינים את הקושי ובד בבד משתפים אותו שגם לנו היה קשה כשהיינו בגילו (לא כשהיינו קטנים, מבחינתו הוא גדול, דעתן וידען). חושבים ביחד אתו מה יכול לעזור לו להתגבר על הקושי, הופכים את הקושי לאתגר, מעודדים מכוונים, מחמיאים לילד על היצירתיות שלו, על התבונה שלו ועל המסוגלות שלו. מחבקים מעודדים. עושים מפנה ויוצאים לאימון ״שריר״ אחר: היכול, המסוגל, הרוצה, האופטימי, המצחיק, האחראי, המצליח למרות האתגרים, המעריך את הקיים. מבינים שאין הגננת אשמה ולא צוות הגן!  משתפים את הצוות בקושי ומבקשים עזרה, סביר להניח שיש להם ניסיון.

חשוב מאוד לעבוד בשיתוף עם צוות הגן, חשוב לא פחות לסמוך על צוות הגן, לדבר בשפה נעימה ולא מתלהמת.

כשמשהו לא מסתדר עם הילד וההורים מתקיפים – בד״כ זה נובע מהעומס בו אנו שרויים, ממצוקה

אמתית ,הקושי וחוסר הוודאות שמציפים אותנו והכי חשוב מהדאגה לילד.

ניתן להבין את התסכול, העצבות והדאגה, יחד עם זאת חשוב לא להאשים לא את הילד ולא את הצוות החינוכי, חשוב לשלב זרועות ביחד ולפתור את הקושי שיוליד אחריו הבנות חדשות, והזדמנויות חדשות.

אני תמיד אומרת אם ילד בוכה, צועק, מדבר אני יכולה להתמודד.

אך מה קורה כשילד מופנם, העצבות בעיניים ואינו משתף? אינו מעוניין במגע? זה החלק הקשה ביותר של המחנך.

לכן, אני ממליצה לתת לילד מרחב ומידי פעם להזכיר לו שאנחנו כאן בשבילו.

לנסות לדובב את הילד לשיח, מאפשרים לו להגיע אלינו בזמנו החופשי.

אני הייתי שולחת ילדים לעזור לו זה בד״כ עזר עד שמצאתי את המפתח הנכון לליבו הרך והאוהב.

מאחלת לכולנו שנת לימודים טובה, בריאה ופורייה.

אסיים בתפילה לכל הילדים:

״יְבָרֶכְכם ה’ ויִשְׁמָרְכֶם יָאֵר ה’ פָּנָיו אֲלֵיכֶם וְיָחְנְכֶם, יִשָּׂא הי פָּנָיו אֲלֵיכֶם וְיָשֵׂם לָכֶם שָׁלוֹם.״

אמן ואמן!