יש קשר נפלא בין המילים גמישות והגשמה.
כשאנחנו בהסכמה לראות מבעד לחינוך את המציאות, רק אז ניתן להתגמש ונוכל ״להגשים חלומות״ המהולות בחן ובחמלה.
היכולת להיות בהגשמה מחייבת ״גמישות מחשבתית״ ומתוך הגמישות אנו מתחילים לראות כיצד הרצונות שלנו מתחילים להתגשם גם בצורות שלא חלמנו שאפשר להגשים אותם.
שימו לב! כאשר המחשבה שלנו אינה בגמישות הכל יותר מגושם, מסורבל.
וכיצד זה קשור לחינוך?
חינוך ילדים מחייב ״גמישות מחשבתית״ -יצירתיות, זו הזמנה לצאת מהקופסא, רק כך הילד יוכל להגשים את הפוטנציאל הטמון בו.
מה תפקידנו כמחנכים?
תפקידינו המחנכים ראשית, להבין שכל ילד שונה מהשני, שכל ילד זקוק להזנה מחשבתית, יצירתית, רגשית שונה. כל ילד זקוק לחכמת הלב שלנו לבינה לקשר בין הרגש לשכל.
כל הילדים זקוקים לחום, אהבה, הקשבה ושייכות, כל ילד מבקש להיות שייך להרגיש חשוב, אהוב וחלק משמעותי במארג החינוכי.
דרך אגב זה מתאים גם: לזוגיות, לקולגות בעבודה, וכל מפגש חברתי.
כל אדם רוצה שיקבלו אותו כפי שהוא ולא יבקרו אותו על מה שהוא. זה מאוד בולט אצל ילדים שהם נלחמים על מקומם במארג החברתי.
הם יוצאים מגבולותיהם כדי להוכיח שהם ראויים ושווים.
גדולתו של המחנך לאפשר לילד ״לצמוח בערוגה״ שהוא נמצא. הרצון העז לתקן את הילד לשנות את צורתו מובילה לקונפליקטים ועצבות מיותרת.
ילד שחווה חינוך גמיש עם גבולות כמובן, יהפוך להיות אדם מאושר, גם כאשר דבר מה לא יסתדר לו, הוא יהיה יצירתי וירים את עצמו.
ילד שחינוכו נוקשה יחווה כישלון בצורה מאוד קשה, לא רק מהסביבה גם מעצמו, הביקורתיות שהוא יפנה כלפי עצמו יגרמו לו לתסכול ואי שקט.
פגשתי ילד מקסים שצייר ציור שלא כל כך אהב, הסיבה הייתה שהוא ניסה לצייר משהו אחר והתוצאה לא הייתה תואמת לדימיון שלו.
את הסיבה הבנתי רק לאחר שהוא נרגע מהבכי שלווה ברקיעות רגלים.
לעומתו חבר אחר שצייר ציור שלא אהב הפך את הדף וצייר ציור נוסף ואף הסביר מה הוא צייר.
לאחר שיחה עם ההורים ניתן היה להבין את מקור התסכול.
כל ילד בא מבית שונה, אחד הגיע מבית עם נוקשות מחשבתית והשני עם גמישות.
רק לאחר ששוחחתי עם ההורים הם הבינו מה הם יוצרים בתת מודע של הילד.
שלא תהיה אי הבנה, ההורה לא אמר לילד משהו על הציור שלו, מדובר על ההתנהלות בבית, המודל שהילד רואה וחווה, על דברים מאוד יומיומיים, שהובילו את הילד להיות כפי שהוא, המודל שהיה מולו היה נוקשה, פרפקציוניסטי.
ההורים אמרו כשהם נכשלים במשהו הם מאוד כועסים על עצמם וכל הבית מרגיש את כעסם, עצבותם, תסכולם, הם מסתגרים ומתרחקים מבני הבית.
החוויה עוברת גם ללא מילים, זה בהבעת פנים, תנועות גוף, נשימות, קשיחות הגוף, יציאה מהמרחבים המשותפים בבית וכו׳, הילד מרגיש הכל!
לעומתם בבית השני, הדברים יותר גמישים, קלילים, כאשר משהו לא מסתדר מדברים על זה וממשיכים לנסות דבר מה אחר, ישנה אפשרות לשיח מחבק המאפשר יצירתיות ולא ביקורתיות, אלא גמישות המאפשרת הגשמה עצמית.
היכולת להכיל אי הצלחה היכולת לשתף ולברוא ביחד עולם חדש, הופכת את השהות במשפחה לבריאה.
חוזרת לעניין הציור, כשילד מצייר אין צורך להחליט על סמך הדימיון שלנו מה הילד צייר, אפשר פשוט לשאול מה ציירת?
ולא אני רואה שציירת …. כי הראייה שלנו שונה בתכלית מהתוצאה ומהתוצר הסופי של היצירה של הילד.
״בָּרֶגַע שֶׁהַלֵּב כֹּה דּוֹרֵשׁ, אָז גַּם הָרוּחַ עֲנִיָּה״ (ימימה)
ריקי לוי (.M.A בחינוך)
