שאלה של חינוך – להרגיש דחוי

לעיתים אותם ילדים נראים בעיני ההורים כילדים לא מחונכים, לא מקשיבים ועוד הרבה לא …״ומה עכשיו? ואיזו בושה״.

ההורים תופסים את התנהגות הילד/ה כבושה, כמטרד, ככישלון, כאכזבה…

האירוח נפתח בתחושה לא נוחה, בתחושה של דחייה. ההורה דוחה את התנהגותו של הילד והילד חש דחוי לא רצוי ולא אהוב.

גם אם הוא לכמה שניות / דקות .. האירוח הופך להיות  ״אירוח קשוח״ ( בלשון הצעירים) זאת אומרת שההורה עסוק עכשיו בכיבוי שרפות, בהתנגדותו להתנהלות ילדו ולא באירוח.

ההקשבה של ההורה חלקית, מכיוון  שיש לו הסחות הוא עסוק בלהרגיע את הילד. כשהקשבה אינה נקייה, הלב של ההורה כלפי הילד נסגר.

חשוב לי לציין שהילד מרגיש את הדחייה של ההורה כלפיו, הוא מרגיש  שהלב נסגר והוא מתחנן לתשומת לבכם הטובה, מכיוון שאתם לא מסוגלים לפתוח את ליבכם עבור הילד, הילד עסוק עכשיו בלהפגין נוכחות, במקרה זה תשומת לב שלילית והמבוכה שלכם מול השכן/ האורח הולכת וגוברת.

מה עושים? תפקיד ההורה לנתב את תשומת ליבו של הילד למקום חיובי, אבל בינינו אף אחד לא קוסם וישנם הרגלים המוטבעים בנו.

התנהגות הילדים היא טבעית, ילדים דורשים את מלוא תשומת הלב, השאלה מה יש להם בארגז הכלים האישי שלהם.

האם הם  חונכו לברך בשלום את האורחים ולחכות בסבלנות? או שהם חופשיים לעשות כרצונם ככל העולה על רוחם? חייבת לציין שילד המחונך לגבולות, לעידון יצרים, לשפה מכבדת, עם כל ההתרגשות בבואו של האורח יהיה ביכולתו להתנהג בשובבות מתונה נוכח ההפתעה שהוא חווה.

לעומתו ילד ללא גבולות אשר באמת ובתמים לא יודע מה עליו לעשות עם כל הרגש המתפרץ יהווה מוקד לאי נוחות. כמובן שכל הורה ימצא את הנוסחה המתאימה לפתרון הסוגיה.

הורים יקרים כאשר ילד משתולל לא משתובב משתולל, באותה נקודה אתם כבר מבינים שלפניכם משימה חשובה.

עליכם  לכוון / ללמד את הילד מה מותר ומה אסור? לתווך לו את הסכנות את האי נוחות, שתפו אותו ברגשותיכם: במרחב הנוכחי לא ניתן לרוץ, לזרוק, לקפוץ, לצעוק…

יש האומרים ״כל פעם שאורח מגיע הילד בהופעה.״ באותה נקודת זמן, תשאלו את עצמכם האם אתם מרגישים בנוח? האם אתם מרוכזים? והאם מדובר בהופעה או הצגה כפי שכתבתי למעלה? ״האם הייתם קונים כרטיס להצגה הזו? או לחילופין האם הייתם באים להצגה גם ללא תשלום? ״אני בטוחה שלא! אין לי ספק שאתם מעורבים רגשית ומרגישים מבוכה ואי נוחות בלשון המעטה.

מה שעליכם לעשות הוא לכאורה פשוט מאוד תהיו עקביים, אי ההסכמה שלכם תהיה מגובה בעוגנים חינוכיים לטווח הארוך. תבינו את ההשלכות ההולכות ומתעצמות כאשר אתם מאפשרים דבר מה, תבינו שהילד ניזון מהמבט שלכם, מהחיוך שלכם מהאישור שהוא בסדר.

נווטו אותו להצלחות קטנות המובילות להצלחות גדולות, תבינו כאשר הוא לא מצליח בדבר מסוים או נכשל, זה מחשל, תעודדו אותו, תפרגנו כשצריך וכשלא צריך תהיו מובנים, רהוטים וברורים. אל תעמיסו עליו את סיפור חייכם (ילדותכם), אלא תסבירו במילים פשוטות מה פחות אהבתם, מה זה גרם לכם.

תתחברו לערך החמלה, ילדים הם חומלים מעצם היותם בני אנוש, זה המהות שלהם. קרבו אותם למהות הטבעית שלהם לא מתוך דחייה או רגשי אשם, אלא מתוך הכרת הטוב.

במידת הצורך תרחיקו אותם מהאזור בו הם משתוללים, תבקשו מהם לחכות בחדר עד שתתפנו אליהם, תשאירו דלת פתוחה ולב פתוח, אל תסגרו דלתות, לא את דלת החדר ולא את דלת הלב.

המעזים שבילדים לא יסכימו להישאר בחדר, אבל אל תוותרו, תיקחו אותם שוב לחדר לא בצורה אלימה, לא קשוחה, אלא בצורה נחושה, אתם ההורה ולא להיפך ולאחר שתהיה הפנמה והם יישארו בחדר, חלקם יצעקו ״אפשר עכשיו לצאת״? תפעילו שיקול דעת האם לתת להם עוד 2 דקות או כבר להוציא, כי הם הקשיבו. תחמיאו להם על ההקשבה ״כל הכבוד שישבתם בחדר וחיכיתם, בזכות ההקשבה אתם יוצאים עכשיו.״ שימו לב! שלא תהיה אי הבנה, הילד לא צריך להיות הרבה זמן בחדר, מדובר על דקות של הקשבה ולא יותר מזה, אל תתבלבלו, זה לא הישארות לנצח.

תנסו לנהל שיחה קצרה לגבי חוקי הבית, במידה ומתאפשר ובמידה ולא, חיבוק אוהב ומקרב.

תהיו קשובים לצורכי הילד ואל תאבדו את החירות שלכם כהורים בבית שבניתם.

חשוב לי לציין שחינוך הילד הראשון ישליך באופן טבעי על האחים המתבוננים בתגובות שלכם  ובהתנהגות של הילד, הם לומדים מה נכון לעשות ומה לא בהתאם למתרחש.

תהיו חזקים, ערניים, חומלים  ונחושים, ילדים זקוקים לעוגן.

בכך תעזרו לילד לפתח ״כישורים חברתיים״ בכל מקום שהוא נמצא, כמובן גם מחוץ לבית.

אני יודעת שהתנהגות כזאת בבית היא יותר נסלחת  כי ״אף אחד לא ראה״ אולי רק השכן או אורחים שהגיעו לבית. אבל מה קורה בסופר? בגן ילדים? בפארק? בביקור משפחתי? אירוע משפחתי? מה אז קורה עם הילד ואתכם, ״למה יציאה מחוץ לבית צריכה להפוך לעינוי״? כך אמרו  לי פעם  זוג הורים מקסימים.״ אנחנו נמנעים מלצאת מהבית.״ סליחה! למה שתמנעו מעצמכם? ״הילד הוא זה שמכתיב את סדר היום של כל בני הבית על פיו ישק דבר!״ השיבו.

ילד שבבית  לומד ״כישורים חברתיים״ יוצא החוצה ונהנה מהיופי שהעולם מזמן לו, ילד שאינו יודע איך להתנהל בבית, חושב שהכל מגיע לו והוא זה שיחליט או שהוא מקבל מסרים כפולים; מצד אחד אסור מצד שני אפשור, הילד מבולבל ואז הוא מגיע לגן עם ״הדיפלומה״ המיוחדת שלו והגננת המופתעת משתפת אתכם בקשיים, בחוסר כבוד שהוא רוכש לסובביו, למשחקים, לצוות הגן ״אין לו גבולות, הוא רץ ממקום למקום הוא קופץ זז וצוחק.״ ילד צוחק ממבוכה והתרגום שלנו  המבוגרים מוטעה, הוא לא מזלזל, הוא נבוך אבל ככל שהמבוכה גדלה הצחוק עולה והפרשנות שלנו מולידה פגיעות גדולה יותר.

כנ״ל בפארק, בסופר ובכל מקום ציבורי אחר.

ילד שאין לו ״כישורים חברתיים״, הוא ילד עצוב ילד שאינו מדבר בשפת חבריו, כמו ״עולה חדש״ שלא מבינים אותו, רק שההבדל כאן שילדים  נפגעים ממנו ומעדיפים להתרחק.

הורים יקרים עשו ניסוי כאשר הילד משתולל בבית וחוצה את הגבולות שאתם מחליטים, שימו לב לתגובה שלכם תנסו ליצור חוקים התואמים לגיל שלו, כתבו על דף ותנו לו לחתום, בכף ידו מרחו צבעי אצבעות ואפשרו לו לחתום בסוף״ מעין חוזה.״ נהלו משא ומתן תהיו אמפתיים ונחושים, עודדו אותו שאתם בטוחים שהוא יצליח אל תפגעו ברגשותיו, זה זמן שבו אתם מעצימים את הילד ומאפשרים לו להיות שותף פעיל בשינוי המיוחל .

תראו איך לאט לאט כישוריו החברתיים מתעצמים  וכל יציאה מהבית או הכנסת אורחים תהיה קלה יותר ונעימה. אל תתנו לילד להרגיש דחוי, לא רצוי, לא אהוב.

תהיו ברורים, נחושים ורגישים בתגובות שלכם ובכך חזקו את כישוריו החברתיים ועזרו לו להיות ילד שמח.