הגיע לידי סרטון שהוקרן בערוץ 11 סיפורן של 8 אמהות קיבוצניקיות. 8 נשים מספרות על התפיסה החינוכית שהיתה באותה תקופה.
תינוקות שרק נולדו הועברו לבית ילדים מגיל 3 ימים. קולם של האמהות הכאובות הדהד לאורך כל הסרט.
מספר ילדות שגדלו באותה עת שיתפו עד כמה מורכב זה היה עבורן למרות שזו היתה הנורמה באותה תקופה.
ברוב הרגעים שצפיתי, הדמעות זלגו מעצמן. כאב האמהות שלא ידעו משהו אחר, ריגש אותי,
יושרת הלב של האמהות שסיפרו שבתקופה שלהן לא היתה מקלחת ושירותים תקינים בחדר שהן גרו.
שלא נדבר על הגיינה, אף על פי ולמרות הכל הן מאוד סבלו מהנתק המיידי מהרך שרך הנולד.
במרחק הזמן הן מבינות את ההפסד, הן לא חוו ביחד עם הילדים הנקה סדורה, שן ראשונה, מילה ראשונה, רגעי צחוק ורגעי כאב, היו בקיבוץ מטפלות שזה היה התפקיד/המקצוע שלהן הן היו מוסמכות לכך וידעו איך להתנהל מול הילדים.
אני בטוחה שהן היו מסורות ועשו את המיטב אך לצד זה, אין זה טבעי לגדל כך ילדים אפילו במילה אמהות מסתתרת המילה מהות. מבחינתי נלקחה מהאמהות המהות שלשמה הם נולדו.
פעולה זו של לינה בבית ילדים נעשתה מהשכל עם כוונה אמיתית טובה אך בטעות, מהות הלב של אמא והורים בכלל נשכח ונסגר.
בסרט נאמר שזה היה מאוד נוח היה להם זמן לעבוד, זמן לחיי חברה, ריקודים, הרצאות, מפגשים, כנסים.
אותן אמהות שהרגש הגעגוע והייסורים הציפו אותן, סיפרו איך היו מציצות מהחלון כדי לראות שהתינוק שלהן בסדר. איך לפנות בוקר היו מופיעות כדי להניק הן היו מיעוט בתוך חברה שלא הכירה משהו אחר, אחת מהן ניסתה להמריד את הנשים שבדיעבד הסתבר שחלקן הסכימו איתה, אך בישיבת מועצת הקיבוץ זה נפל היו נשים שחשבו אחרת ואהבו את השיטה / נורמה, ורוב הגברים התנגדו לשינוי גם להם היה נוח יותר שהילדים מחוץ לבית.
באותה נקודת זמן אותה קיבוצניקית שהיתה מנהלת בית ספר , הבינה שחייה לא ימשיכו להיות פשוטים.
כמו כן היא הבינה שרוח השוויוניות שחשבה שחיה עד אותו אירוע לא קיים בחברה הקיבוצית.
אחד הדברים שהיא עשתה כמנהלת בית הספר, מכיוון שהילדים שיתפו אותה שהם עדיין מרטיבים בלילה בגלל הגעגוע והניתוק מההורים.
לכן היא אישרה להם לישון עם ההורים חילקה אישורים וכמה שיותר ותודות לאישורים חל שיפור.
אני בטוחה שישנן אמהות קיבוצניקיות שלא יאהבו את הנכתב בטור זה וגם מה שהוקרן ויחד עם זאת אין בכוונתי להעביר ביקורת על הנעשה אלא פשוט להניח כאן. ולכן במעבר חד אני עוברת להורות של היום שבו הלינה המשותפת קיימת גם בקיבוצים.
האם הילדים שלנו זוכים ל1/2 שעה איכותית עם ההורים, חצי שעה של שיח משותף מלב אל לב?
יש משפחות שאכן עושים זאת בד״כ בשבתות מכיוון שבשאר ימות השבוע ההורים עובדים, חוזרים עייפים וראשם עדיין מול הנייד.
אני שומעת ילדים צועקים להורים שישימו לב לבקשה שלהם, במקרה הטוב המילה עוד מעט שגורה בפי ההורים, הזמן עובר ואין מענה הנייד הפך להיות חוצץ בין בני האדם בין הורה לילדו.
מודה גם אני עסוקה ביום יום בנייד גם אני עונה לכל זמזום לכל הודעה ולכל שיחה. יחד עם זאת אני סוגרת את הנייד בשישי שבת למרות שאורח חיי אינו דתי והשקט נכנס לביתי הפנימי והחיצוני.
באותה נקודת זמן אני מרגישה באמת את החופש, השקט ואני פנויה להקשבה נקייה.
שוחחתי עם כמה אמהות / אבות הם מספרים שהם קשובים לילדים. כששאלתי לגבי הנייד מה מקומו בסדר העדיפיות ״נפל להם האסימון״ שהנייד במקום הראשון והילד יחכה וילמד סבלנות מהי.
לאור השיחה הובן שהילד לומד מהי ״סבלנות נצחית״ אין לדעת מתי ההורה יענה לו ולכן הילד חסר שקט.
במקרה כזה אני קוראת לנוכחות ההורית,״נוכחת נפקדת״ מצד אחד היא נוכחת הילדים רואים את ההורים עם הנייד = מחשבות במקומות אחרים והילדים הופכים להיות גורם מפריע זאת אומרת שההורים פיזית נמצאים אך מחשבתם במקום אחר והשיח עם הילדים הינו: ״אתם מפרעים״ ״די מספיק״ ״רגע״ ״עוד מעט״ ״כמה פעמים אמרתי לך להפסיק ״…
זו הזדמנות והזמנה לבדוק כל אחד את עצמו איזה הורה הוא? כמה הוא באמת נוכח בחייו של הילד?
כמה הוא באמת קשוב לרחשי ליבו? כמה עוד מעט נאמר ביום?
זה לא רק להאכיל, לספר, סיפור ולהשכיב לישון
זה מה ואיך ומי מכין את הארוחה? ריחות, טעמים, שיחות תוך כדי הכנה משותפת. הסיפור ליפני השינה אינו סיפור המסמן שהנה תודה לאל עוד מעט הילד ירדם, זה סיפור על חיבוק ליטוף כשהלב פתוח. ההשכבה לישון זה לא הזמנה לסמן v זהו עכשיו יהיה שקט״, זו הזדמנות לעוד שיח לפני השינה והבנה שניתן לסגור דברים שהיו במהלך היום ממקום של פיוס ,חיבוק, אהבה וחמלה לאוצר היקר שמולינו.
אז 4 שעות ביום פחות או יותר זה באמת לא הסיפור מה שחשוב מה אנחנו יוצקים באותו זמן נתון.
ויחד עם זאת שילד חולה, מאושר חווה חוויה מעצימה או כאובה אין כמו הורה הנמצא במקום לחזק, לחבק להרים להסביר ולקרב את הילד לתכונות המדהימות הטמונות בו.
״כְּמוֹ לָתֵת לַיֶּלֶד יוֹתֵר מִדַּי זֶה נֶזֶק, פָּחוֹת מִיְּדֵי זֶה גַּם נֶזֶק.״ (ימימה)
ריקי לוי (.M.A בחינוך)
