פרשת השבוע – דברים – פרשת "ניצבים" (מפרק כ"ט – ל’)

משה חוזר ומדגיש, שהבחירה לחיות טוב או רע בידינו בלבד! הפסוק מתאר את הסתירות שעובר אדם המטשטש זהותו מבלי להבין ערכו לקיומנו, מתמסר לאפתיות. בקשיחות הלב, נטול כוח רצון להבין ולהרגיש, אדם זה יסטה לעבודת אלילים.

שיעור לחיים: יש החיים בסתירה, מצד אחד, יודעים את גודל האחריות, ומצד שני לא עושים למען, משותקים נטולי חדוות עשייה. אין רגש, אין רצון! כשרוצים, גם בעייפות כוח הרצון יובילו אל האור, לעשייה פורייה ולהכרת תודה. ולא, חוסר האמון ישתק יומם וליל. הרצון הוא הכוח המניע! "אין דבר העומד בפני הרצון."

פרשת "ניצבים" מקרבת את הפרידה ממשה המנהיג הנאמן שעד שבריר השנייה האחרון של חייו ממשיך להזהיר אותנו מעצמנו כדי שנחיה לבטח ואין מחריד במולדתנו.

משה, מונה ומדגיש כדי לא לפספס אף אדם מזקן עד טף, שה’ כורת ברית עם כל הנציבים, ראשי העם יחד עם חוטבי העצים ושואבי המים ללא הבדלי מעמדות, כולם שווים בפני ה’.

וממשיך: "וְלֹא אִתְּכֶם, לְבַדְּכֶם–אָנֹכִי, כֹּרֵת אֶת-הַבְּרִית הַזֹּאת, וְאֶת-הָאָלָה, הַזֹּאת. כִּי אֶת-אֲשֶׁר יֶשְׁנוֹ פֹּה, עִמָּנוּ עֹמֵד הַיּוֹם,……..וְאֵת אֲשֶׁר אֵינֶנּוּ פֹּה, עִמָּנוּ הַיּוֹם."

כלומר: בתוך הניצבים נמצאים גם אלה שטרם נולדו, אנחנו כולנו ממשיכי הדרך, לדורות ולנצח נצחים. אנחנו מחוברים לזהותנו- לסלע קיומנו גם אם נתכחש ונטשטש זהותנו, נשבש וניפגע, לא נוכל לשנות ולכבות את הניצוץ שבתוכנו המאיר על מהות קיומנו.

השאלה: איך הדור שטרם נולד ירגיש שותף?

התשובה: חינוך! על ההורים, המחנכים, המפקדים, המנהיגים, מוטלת האחריות החינוכית מתוך דוגמא אישית, ללמד, לשנן ולהטמיע מתוך רצון ואמונה, "והגדת לבנך" שיתנחל בלבבות ובכל דור ודור ידעו מאין באנו, זאת למעשה הליבה של שמירת הזהות. אם כל דור יעביר מתוך הבנה, רצון ואמונה את הלפיד של שמירת הזהות והערכים לדור הבא, תתחזק תחושת השייכות לזהותנו והערבות ההדדית לבני עמנו, וכמגדלור מוסרי וערכי נשמור מכל משמר על הפיקדון היקר מפז, ארץ – ישראל!

והיה ונתפתה לעבודה זרה, ניתן לחטא היוהרה (הקללה) להקשיח ליבנו, נטשטש זהותנו ונתכחש לערבות ההדדית השומרת עלינו כעם, ולא נקיים מתוך תחושת שייכות וענווה "מצוות בין אדם לחברו" ניקח שוחד כדי להטות משפט, לא נהיה כאן – אבדו תאבדון!

אבל גם בחשכת הגלות לא נוכל להתנתק ממהות קיומנו, תמיד נוכל לשוב למולדתנו שהיא גם השיבה אל האור שבתוכנו "וְשָׁב, וְקִבֶּצְךָ מִכָּל- העמים…" זה התקיים במלואו לפני שבעים שנה.

הברית התקיימה בכל שרשרת הדורות ובכל מקום. אנחנו שזכינו אחרי גלות אלפיים, לראות את תקומת ישראל, חובה עלינו ללמוד את העבר שהוא אנחנו, ולהפיק לקחים שיחזקו את ההווה ויבטיחו לדורות עתיד נאמן ואיתן בנחלת אבות.

" כִּי הַמִּצְוָה הַזֹּאת, אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם–לֹא-נִפְלֵאת הִוא מִמְּךָ, וְלֹא רְחֹקָה הִוא לֹא בַשָּׁמַיִם, הִוא:…… וְלֹא-מֵעֵבֶר לַיָּם"

פסוק זה מעורר בי אסוציאציות: זה היה לפני שנים ביום כיפור, בדרכי לבית הכנסת, מולי טיילו לאיטם איש שלרגליו כפכפים ובנו. הבן ראה את המתפללים כמו מלאכים עטופים בטליתות, התרגש וביקש מאביו לסור ולראות מה הם עושים. אביו התעקש: "לא בשבילנו." הבן התחנן, "אבא, בבקשה." מחוסר ברירה האיש התקרב עם בנו וביחד עמדו על מפתן דלת הכניסה לבית הכנסת. הגבאי ראה אותם עומדים, ביקש: "היכנסו" האיש סירב אך הבן התחנן להיכנס. כשהגבאי הניח על כתפי האב טלית, ברקע נישא קולו המרגש והמיוחד של שלמה כהן בברכת הכוהנים. האיש עמד כשהטלית על כתפיו ולרגליו כפכפים והביט במתפללים המניחים יד עטופה על ראש ילדיהם. ליוויתי אותם במבטי.

לפתע ברגע נשגב זה, אינסטינקטיבית האיש הניח את ידו העטופה בטלית על ראש בנו. זה היה רגע מרגש וכשראיתי את האיש מנשק את בנו ומוחה דמעה מעיניו, האמינו לי לא יכולתי לעצור את דמעותיי.

במקום להתפלל לפי הסידור מלמלתי בלחש: תודה ה’ על החוויה המרגשת שנתנה לי להבין את משמעות הפסוק: "…. לֹא-נִפְלֵאת הִוא מִמְּךָ, וְלֹא רְחֹקָה הִוא …."

אש יכולה להיכבות, אך הניצוץ שבתוכנו לעולם לא! ברגע שנפתח את ליבנו נגלה שהניצוץ חי וקיים!

שבת שלום ומבורך!

 אסתר פינס