הפרשה הקודמת מתארת את משה בנאום הפרידה חוזר על עשרת הדברות, כדי שנתנהל לאורם. כי מהיום והלאה האחריות על מצבנו מוטלת עלינו. אם נזכור מאין באנו, נשמור על החוקים, שהם חוכמתנו ובינתנו, נחזק את תחושת השייכות והחיבור לזהותנו, נשמור על עצמנו כעם ישראל!
משה מזהיר: "הִשָּׁמֶר לְךָ, פֶּן-תִּשְׁכַּח……… כִּי אֵל קַנָּא ה’ אֱלֹ-הֶיךָ, בְּקִרְבֶּך."
אל קנא, הכוונה נוקם? לא!
אל קנא = חרד לגורלנו. ה’ בקרבנו יודע שאנחנו האויב של עצמנו. לכן אם נשכח את החוקים והערכים השומרים עלינו מעצמנו, וניסחף אחרי קולות זרים ומשכנעים, נחטא בחטא היוהרה, ברכילות, בהוצאת דיבה, שיובילו לבלבול, לשנאת חינם ולחורבן.
פרשת "עקב"- משה ממשיך בנאומו החינוכי הנוקב והמוכיח, המזהיר אותנו מעצמנו, ואומר: ה’ עמנו בכל צעד, אבל שתחושת הביטחון לא תתנפח לגאווה – לאופוריה. אין מקום להתרברבות ולגבהות לב. עלינו לשמור על המצוות בענווה, יראה, מתוך תחושת שייכות, וערבות הדדית, שיבטיחו שגשוג, ברכה במשפחתנו ובמולדתנו, וניצחון על כל אויבנו מבקשי רעתנו.
משה מזכיר את חטא העגל ומספר: איך בכל המסע התעקשתם לא להקשיב כי לא האמנתם בי ורציתם לחזור למצרים – לעבדות. לא האמנתם שתגיעו אל הארץ הטובה שה’ הנחיל לכם. למרות כל המשברים והרוחות הסוערות אני האמנתי בכם ושמרתי עליכם. וכעת אני רואה שאתם חוששים שלא תצליחו לכבוש את הארץ.
כל אחד בחייו חווה רגעים של אי וודאות, מרגיש פרפרים בבטן, מה יהיה האם אצליח או שהתפקיד גדול עליי? זה מה שעובר על עם ישראל הרגילים לנדוד במדבר וכעת הם לפני כניסה אל הארץ המובטחת. לפיכך, עוצמת הפרפרים כפולה ומכופלת כי הכול חדש ומאיים.
משה מרגיע ואומר: "כִּי תֹאמַר בִּלְבָבְךָ, רַבִּים הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה מִמֶּנִּי; אֵיכָה אוּכַל, לְהוֹרִישָׁם. ֹלא תִירָא, מֵהֶם….."
משה נוסך בהם ביטחון ומבטיח ניצחון על אויבנו בכיבוש הארץ הטובה, ארץ זבת חלב ודבש.
כל ההבטחות על תנאי והוא: "כָּל-הַמִּצְוָה, אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם–תִּשְׁמְרוּן לַעֲשׂוֹת: לְמַעַן תִּחְיוּן וּרְבִיתֶם, וּבָאתֶם וִירִשְׁתֶּם אֶת-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר-נִשְׁבַּע ה’ לַאֲבֹתֵיכֶם. "
הארץ הטובה הזאת ניתנת לנו כפיקדון בתנאי שלא נשכח מאין באנו, ונדע לשמור באמונה ובאהבה, על הערכים, שיעלו את האור הפנימי שבתוכנו, שאורו יקרין יראה, כבוד, וענווה. ומבטיח שאם נזרע מתוך ענווה, אהבה ושייכות, נקצור שפע ברכות, נראה פריון ושגשוג כלכלי.
אני למדה מזה: שמשה לא חושש מהאויבים הסובבים אותנו להשמידנו, כי הוא יודע כל עוד אנחנו מאוחדים, לא ינצחו אותנו. הפחד שלו מעם ישראל הרגיל למדבר הצחיח, וכעת הם עלולים להשתכר ולהסתחרר למראה הארץ הטובה, הטובלת בירק, ומעיינות זכים בה בהר ובבקעה.
"פן-תֹּאכַל, וְשָׂבָעְתָּ; וּבָתִּים טֹבִים תִּבְנֶה, וְיָשָׁבְתָּ… ואז, וְרָם, לְבָבֶךָ; וְשָׁכַחְתָּ אֶת-ה’ אֱלֹ-………"
ורם לבבך, מחד גיסא, החשש שהצלחה תוביל לסחרור ולבלבול, לגבהות לב, ולהפניית עורף לסלע קיומנו. נשכח מי אנחנו ומאין באנו, נתנהל ביהירות במקום בענווה, נטשטש זהותנו, וניתן לקנאה להוביל שתשכיח את הכרת הטוב והתודה, ותהפוך לשנאה שתפורר את הערבות הדדית. והשותפות תהיה למרמס ונתעלם מהצרכים הלאומיים והאישיים.
ומאידך גיסא, הסחרור יוביל לקנאות דתית, להתבדלות, ולניכור שיפורר את הערבות הדתית, עד לשנאת אחים. זה וזה בנפשנו הדבר!
"וְאָמַרְתָּ, בִּלְבָבֶךָ כֹּחִי וְעֹצֶם יָדִי, עָשָׂה לִי אֶת-הַחַיִל הַזֶּה ",
כוחי ועצם ידי- כלומר: ההצלחה והיהירות יובילו לשיכרון חושים ולאמונה מוטעית שהכל אני עשיתי ורק אני יודע! הכסף והחכמה הכול ממני ואיש מלבדי לא מבין ולא יבין טוב ממני. מכאן תחלחל עבודת האלילים, הלב יאטם, אין הקשבה, אין חמלה, רק תחושת אדנות והתנשאות מזלזלת השורפת כל חלקה טובה, ומובילה להידרדרות ערכית ומוסרית. ואז אין ברכה ואין ביטחון.
לפיכך, אם תאבד דרכינו בזוהר, נחטא בחטא היוהרה ובעבודה זרה, לא נהיה כאן. "אָבֹד תֹּאבֵדוּן."
"אבוד תאבדון"- האם זו ענישה הבאה מקנאות? חו"ח! מדובר בחרדה לגורלנו ולהמשך קיומנו על הארץ הטובה הזאת. כי ברגע שנפנה עורף לסלע קיומנו, יחלחל בנו חטא היוהרה, שיוביל לשנאת אחים חינם, להרס עצמי כחברה וכעם, שתפרום את הרקמה האנושית המחברת אותנו לעם. עד חורבן!!
הדבר דומה להורים טובים, הדואגים לילדיהם ומקדישים להם מזמנם וממרצם באהבה, בהקשבה, משתפים אותם במה שקרה ויקרה, ומאירים להם את הנתיב בו יצעדו באמונה, בענווה, באחריות, בזהירות ובבטחה כדי שלא יתפזרו כצאן ללא רועה אל דרכים עקלקלות שתוצאותיהן מי יישורנו!
משה ממשיך לשמור עלינו מעצמנו: "וּמַלְתֶּם, אֵת עָרְלַת לְבַבְכֶם; וְעָרְפְּכֶם–לֹא תַקְשׁוּ"
יש תקווה! משה אומר: אל תתעקשו, פיתחו את הלב והקשיבו לקול הפנימי והנכון שקולו רצוף אהבה, יראה, הקשבה, חמלה, נתינה ושלום. שיזכיר לנו מאין באנו, נתנהל בענווה, ונשמור על המצוות שישמרו עלינו מעצמנו. ואין מחריד!
את ערלת ברית המילה, מלים בסכין, ואת ערלת הלב מלים באהבה, בפתיחת הלב.
אני מתפללת שנדע להנחיל ולשנן לילדנו לדורות את תחושת השייכות לסלע קיומנו, את הענווה וההקשבה, את האהבה ואת הכרת הטוב והתודה.
אמונה/יאיר לוי היקר שלנו,
היא שוב קוראת
אבל אתה לא שומע
אליה צועק בקול
ואין עונה
כך המרדף הזה נמשך לנצח
ללא תשובה
שבת שלום ומבורך!
אסתר פינס