הייתה לי שיחה מעניינת עם אשת חינוך שאני מאוד מעריכה, היא שיתפה אותי באתגרים מול אחד הילדים בכיתה שהיא מלמדת: הילד לא מוציא מחברת, לא משתתף, מניח ראש על השולחן עד הצילצול, בצילצול יוצא בריצה לחצר, היא צפתה בו, הילד מאושר בהפסקות, כבוי בכיתה.
״לא מעניין אותו כלום שום מקצוע פסקה. הוא עושה לי דווקא אני מרגישה שהוא נגדי.״ שאלתי אותה האם פעם היא ישבה עם הילד דרשה בשלומו? האם היא שוחחה איתו לבד?
״כן, בטח״ ענתה.
והמשיכה, ״אמרתי לו מה יהיה איתך?״ הקשבתי לה המומה ולא עניתי.
היא המשיכה: ״באמת אני לא יודעת מה יהיה איתו, אני מודאגת והוא לא עונה.״ המשכתי להקשיב ללא מענה.
״אז אמרתי לו שאין לי ברירה, אני אזמן את ההורים שלו, הוא צחק, תזמיני.
אני מתכוונת להתקשר אליהם, חייבים לעשות סוף לזה.״
המשכתי להקשיב חיכיתי לרגע הנכון להשיב לה, והרגע הגיע: "למה לדעתך הוא מניח ראש כל שיעור? לא יודעת, הוא ילד מאוד חכם פשוט החליט לא ללמוד.״
״שאלת אותו מה שלומו?״ בדקת מה עובר עליו? האם הוא ישן בלילה? התעניינת בו?
״האמת שלא״ השיבה והמשיכה, ״פעם הייתי שואלת, עכשיו כשאת אומרת לי אני מבינה, שאני מאוד ביקורתית אליו במקום לקרב אותו הרחקתי אותו ועוד איימתי עליו״.
הבנתי שהיא בתקופה לא פשוטה באופן אישי, גם היא נדבקה בבית הספר וחלתה בקורונה, לאחר שחזרה אל עצמה ילדיה חלו בקורונה והמעגל לא נגמר.
ברגעים מורכבים אלו גם היא איבדה את הדרך שהייתה מהות חייה, ידעתי שבזכות השיחה היא תחזור ״לשביל הנכון״, השביל מהלב שלה אל ליבם של הילדים.
תודות לקשר הטוב בינינו שתינו צועדות עליו ומחזקות זו את זו למען אושרם, והתפתחותם של הילדים.
לאחר מספר ימים התקשרה נרגשת ״תודות לשיחה בינינו, ישבתי עם הילד לשיחה מלב אל לב, כמו שהייתי עושה פעם. השיחה הייתה מרגשת לא ידעתי שהוא חווה קשיים בגלל הקורונה, הוא לא ישן, הוא פוחד…
הוא לא שיתף אף אחד, חיזקתי אותו, חיבקתי אותו, קבענו להיפגש שוב לשיחה ואהיה תמיד לרשותו.״
כל כך התרגשתי עבור הילד שמצא אוזן קשבת ולב פתוח, שמחתי עבור החברה שחזרה אל עצמה אל האמת, והמהות הטובה שלה,
נזכרתי במשפט חכם: "בְּמָקוֹם שֶׁיֵּשׁ אֱמֶת שַׁם הַלֵּב נִמְצָא" (ימימה).
אני בטוחה שעכשיו הלב שלה שקט ומאושר כי זו דרכה האמיתית, חמלה רגש, הקשבה, תיווך, לב פתוח אוזן קשבת, תמיד היו נר לרגליה.
מי שנחשף למפגשים ולשיח בין אנשי חינוך מבין את המורכבות בלהיות מחנך בתקופה זו של הקורונה ובכלל.
גם המחנכים זקוקים לאוזן קשבת, ליד מכוונת, למילה טובה, לחמלה, להבנה.
כמחנכות, בכל מוסד חינוכי: גן, בית ספר יסודי, תיכון, מכללות, אוניברסיטה, אנו זקוקות למקום בו אנו יכולות לדבר / לשתף את התחושות, החששות, האתגרים הנקרים בדרכנו כמחנכים בדיוק שם הלב יהיה שקט ויחבור למהותו הטובה לנתינה, להקשבה נקייה.
אותו ילד לא היה נגד המחנכת הוא היה בעד אוזן קשבת, שייכות, הוא רצה לשתף התחנן לחמלה ועוד…
לצערי לעיתים מרוב שאנחנו עמוסות אנחנו שוכחות את מהות החינוך, אך מחנך שבבסיסו טובת הילד גם אם יצא מהדרך הוא ישוב אליה בטבעיות ובשמחת הלב.
ריקי לוי (.M.A בחינוך)
