משפחתה נפרדת מאישה שהייתה שם דבר במושבה זכרון יעקב ובאזור כולו.
♥הבן סיני גינת (סבא סיני):
אמא שלי ג'נאח נורה, נתבקשתי לכתוב כמה מילים, כמה שורות לזכרך אמא שלי, מיד עולה בי המחשבה היש בעולם עיתון מספיק גדול, כדי להכיל ולו חלק מסיפור חייך, אמא שלי מסע חייך יכול לפאר ספרייה שלמה.
שנות החמישים המאוחרות, מדינה צעירה בדרך קשיים בכל סקטור, שכונה של עולים חדשים מכל העדות מכל התרבויות,
את, אמא שלי, אשה חריפה, דעתנית, צעירה יפת תואר ומראה, היית קמה כל יום בשעות הקטנות של הלילה, להסעה לבית אריזה אפאי בפרדס חנה, כדי לארוז תפוזים. למרות יום עבודה קשה, יצרת קשר עם תושבי השכונה ושידרת להם שבכל בעיה נורה פה!
תוך זמן קצר הפכת לדמות דומיננטית בשכונה, טיפלת בבעיות ההסתגלות של תושבי השכונה, גם בעיות של בינו לבינה, בעיות כלכליות, בעיות מול הרשויות תמיד היית שם כדי לעזור.
המוכתר של השכונה, אדון עזיז בלה זצ"ל, זיהה את הפוטנציאל, היכולות והמנהיגות של האשה הצעירה מרחוב סמטת הבאר, לא עבר זמן רב ועזיז בלה צירף את אמא למפלגת העבודה. אמא הפכה לחברת מועצה והפכה למנהיגה של השכונה.
אמא הייתה פמניסטית בתקופה שונה בתקופה קשה לנשים, תקופה שהייתה זמן של גברים.
אמא שלי לפני שישים שנה הבינה ויישמה את עניין העצמה נשית, אמא הייתה חברת מועצה יחידה מתוך עשרה חברי מועצה! היא הייתה האשה היחידה. סיפור שהוא שיא השיאים, שמתאר מי הייתה אמא של:27.02.1975 נפטר ראש המועצה יעקב לוי ז"ל, אינני זוכר אם בשבעה שלו או כמה ימים אחרי, הגיעה אל הבית שלנו בשכון דרומי, משלחת של נבחרי הציבור בזכרון יעקב: יהודה זמרוני, ישי שיבובסקי, לאון אמור, סלח אהרון, אפרים כהן וניסים כהן מזכיר המועצה,
בליווי מוכתר השכונה אדון עזיז בלה.
הם ישבו במטבח שלנו בבית, הייתי לפני גיוס לצה"ל, עמדתי צמוד לדלת מאזין ומציץ למטבח. יהודה זמרוני אמר: "נורה קיבלנו החלטה אנחנו בוחרים בך פה אחד לכהן כראש המועצה של זכרון יעקב". אני מזכיר לכם שהשנה הייתה 1975 אמא שלי נורה אשה נבחרת על ידי תשעה גברים, לכהן כראש מועצה של זכרון יעקב. על פניו סיפור מדהים ומרגש, סיפור של פמיניזם בראשית דרכה. כאן הסיפור המדהים הזה עולה מדרגה כשאמא שלי בנימוס מודה ומוותרת על המינוי,
לא כי היא אשה חסרת ביטחון מול גברים, לא כי חשבה מחשבות פוליטיות, אמא הודיעה להם שהיא מוותרת על התפקיד כי השפה העברית לא שגורה בפיה ברמה שהיא יכולה לשרת את הציבור המגוון במושבה זכרון יעקב.
אני שואל אותכם איפה יש עוד אשה כזאת?!
במקומה פה אחד נבחר ישי שיבובסקי שכיהן 35 שנים כראש המועצה, אמא שלי כמובן המשיכה בפעילות לטובת הקהילה בזכרון, ממש הייתה העמוד בראש המחנה של המושבה זכרון יעקב.
זהו סיפור אחד מיני רבים מתוך מסע חייה של אמא שלי, שהלכה לבית עולמה ביום שבת ונקברה בערב חג הושענא רבה היא שמחת תורה.
שמחה תורה שמלווה את אמא שלי עד שערי גן העדן, לפגוש את אבא שלי היקר זצ"ל, מעל הכל לפגוש ולשמור על משוש חייה אחי הצעיר יפה התואר אורי ז"ל. אמא שלי נורה ג'נאח הקדימה אל זמנה.
♥הנכדה יעל רובינסון:
כשהייתי בת 10 או 11 הייתה חתונה לגל בן דוד שלי, הגעתי עם שמלה חדשה וחגיגית כולי מתרגשת. כשהגענו סבתא קראה לי, הניחה לי ביד 100 ש"ח ולחשה לי באוזן: "קחי ייה, לכי תקני לך שמלה יפה."
וזאת, בתמצות, הייתה סבתא נורה שלי.
צחוק תמידי בעיניים הירוקות והיפות שלה, חיוך כנה כמו שלא פגשתי בחיי ואמירה חדה ושנונה עומדת להתגלגל מהלשון.
יד קצת רועדת, מחזיקה כוסית של ערק, סולו שלה לשיר ירושלים של זהב בדרך לאחד מהטיולים שארגנה לאילת, צועקת על סבא מתוך השנ"צ שיפסיק להציק לה ועוד לצחוק תוך כדי, אבל אהבה אותו אהבת אמת עד הרגע האחרון.
החיבוק הכי חם ועוטף שחוויתי, וסיפור ספק מרדים ספק מפחיד לפני השינה על ג׳וק בת שרוצה להתחתן.
סיר ענק של קוסקוס כל יום שני, מקרוני חריף שאי אפשר לאכול בלי שלוק מים בין ביס לביס.
הפמיניסטית הראשונה של משפחת ג׳נאח וזכרון יעקב,
מלאת חוש הומור, פעילה חברתית וחסרת מנוח אמא לתפארת, סבתא למופת.
כל הדרך הביתה הסתכלתי על השקיעה וראיתי שסבא מתרגש, הוא חיכה לה הרבה והיא סוף סוף חזרה אליו. הוא התגעגע עד עכשיו ועכשיו מתחיל תורנו.
♥הנכדה שלי רובינסון:
למה הם מתכוונים כשהם אומרים ״תתכונני, זה הסוף״.
הרי אנחנו כבר יודעים. יודעים כבר תקופה שסבתא היא לא אותה סבתא. שהאור בעיניים כבר לא נדלק כמו שהוא היה נדלק פעם. שהסיבה לקום בבוקר לא חזקה כפי שהייתה. שהכאב הכי גדול, הוא בכלל לא פיזי. ושהיא בעיקר מחכה כבר לפגוש אותם למעלה.
למה הם מתכוונים כשהם אומרים ״תתכוני, זה הסוף״.
הם רוצים שנתחיל לכתוב הספדים? שנחשוב על הרגע שאחרי? הרי זה לא באמת יעזור, כי הגעגוע אלייך כשאת כבר לא תהיי, לא יגיע ברגע מתוכנן שאליו התכוננתי. הוא יגיע כשאלך לבד בחושך ואחשוב על הסרטים שהכנסת לי לראש, אבל שעכשיו את לפחות שומרת עליי. הוא יגיע לפני רגע חשוב שבו הייתי מבקשת ממך להדליק לי נר, ואת כבר לא תהיי כדי להדליק. הוא יגיע כשאכין אורז עם אפונה או קוסקוס, וזה לא יהיה קרוב לטעם שאת היית מכינה. הוא יגיע לפני החגים, כשגיא יגיד שהוא רוצה לתרום לעוד עמותה ואני אחשוב על כל הסיבובים ברכב שעשינו איתך כדי למצוא אישה נזקקת שאת חייבת להביא לה את ה-200 שקל לפני פסח, כי אחרת לא יהיה לה אוכל לחג. הוא יגיע כשאשמע על אישה חזקה ואני אספר שסבתא שלי הייתה מזיזה הרים. הוא יגיע כשאלך במושבה וישאלו אותי ״של מי את״? ואני אגיד בגאווה: ״אני הנכדה של נורה וכלפו ג׳נאח״. הוא יגיע כשאתלבט אם להגיד את האמת בקול ואשמע אותך בראש כשאת אומרת לי שהכי טוב להגיד הכל בפנים, גם אם זה קשה וגם אם האמת כואבת.
הגעגוע הרי יגיע ברגע הכי לא מתאים ולכן אני שואלת למה הם מתכוונים כשהם אומרים ״תתכוני, זה הסוף״.
הם רוצים שנחשוב על החיים הטובים שהיו לסבתא? ושהיא גם ככה כבר לא מה שהיא הייתה פעם?
זה נכון. את כבר לא. ובמובן מסויים זה עוזר לחשוב שאת כבר לא תסבלי, את כבר לא תכעסי שאנחנו לא מבינים מה מפריע לך, את כבר לא תחכי לסבא שיבוא לך בחלומות ואת כבר לא תתגעגעי לאורי עד שהלב ייצא מהמקום.
אבל את גם כבר לא תצחיקי אותנו, כבר לא תכעסי עלינו על שטויות, כבר לא תשבי עם הבירה הקרה מול הים, כבר לא תחלקי תעודות הצטיינות על טמטום, כבר לא תגידי לי שמה שאני לובשת ״מישגע״, כבר לא תנתקי לי את הטלפון לפני שאמרתי ביי וכבר לא תגידי לי ״תודה״ אחרי שאמרתי לך שאני אוהבת אותך.
למה הם מתכוונים כשהם אומרים ״תתכוני זה הסוף״.
אני חושבת סבתא, שהם מתכוונים להגיד: תתני לה נשיקה וחיבוק, ותגידי לה שאת אוהבת אותה. תגידי לה תודה על כל מה שהיא נתנה לך וכל מה שהיא עשתה בשבילך. תיזכרי בכל הרגעים שלכן ביחד ותודי על כל אחד כזה.
אז סבתא שלי, אני אוהבת אותך, אני לנצח אזכור את הרגעים שלנו ביחד ואני מודה על כל רגע שחייתי לצידך.
אני שולחת לך נשיקה אחרונה ומבקשת שתתני חיבוק לסבא ולאורי גם בשמנו.
אוהבת לנצח.
♥הנכדה דברת אליהו גינת:
סבתא שלי, גיבורה שלי, לוחמת שלי!!!!!!
לא מאמינה שהגענו ליום הזה, היום שצריך להיפרד, היום שצריך ללמוד לחיות בלעדייך.
איך בכלל מתחילים??
איך מספרים לילדים שנונה כבר לא איתנו??
למי הם ירוצו בכל בוקר לומר בוקר טוב??
אבל עלייך כבר ידענו שזה עניין של זמן, כשסבא נפטר הברק נעלם לך מהעיניים וכשאורי נפטר מישהו כיבה את האור הכי גדול שהיה לך, העצב דיבר ולא את.
סבתא תראי כמה אנשים הגיעו לחלוק לך כבוד אחרון, לכולם יש את נורה שלהם, בכל מיני דרכים, בכל מיני משפטים ובכל מיני חוויות בחיים, היית האמא של כל כך הרבה אנשים, אבל לא לכולם הייתה הזכות להיות הנכדים של סבתא נורה. אנחנו זכינו בך!
זכינו: בסבתא הכי קולית בעולם, סבתא שנוהגת לתל אביב, סבתא שלוקחת את הנכדים בכל יום שני לים, סבתא שרואה את הנכדים עושים דברים שההורים היו צועקים והיא מבסוטית שהם מתנסים בדברים חדשים.
לראות אותך יושבת בספה ומתגלגלת מצחוק שסבא שוטף את כולנו עם צינור בחג שבועות בתוך הבית, אז הבנתי כמה שאת נהנית מהחיים.
אבל הכי הכי חשוב זכינו בסבתא שמלמדת על נתינה אין סופית.
עברנו יחד המון והזיכרונות מתבלבלים לי מהלחץ שאת כבר לא פה, הכל צף ועולה:
טיולים לקברות צדיקים, פיזור עזרה לנזקקים, סולטנה, שרה מלבן ועוד.
ים, כנרת, או סתם להיתקע יחד בפקקים.
ותמיד היית אומרת לי תראי דברת איזה בניינים יפים.
לשבת איתך על כוסית עראק ומשהו טעים ליד, הייתה חוויה בלתי נשכחת.
לראות אותך מתמקחת עם סוחרים בתל אביב היה אחד השיעורים הטובים של החיים.
אבל בעיקר בעיקר עולה האהבה שלי ושלנו אלייך.
סבתא שלי, אני משחררת אותך היום ומודה לך על ילדות ובגרות לצידך, מודה לך שאת אבני היסוד בחיים שלי לקחתי ממך, הרבה ממה שאני היום זה בזכותך ובזכות מה שלימדת אותי.
אני כל כך רוצה להודות לך על כל כך הרבה דברים, אבל החשובים מכולם:
תודה שהיית נונה הכי טובה בעולם לילדים שלי שזכו לגור יחד איתך תחת אותה קורת גג וליהנות ממה שאני נהניתי כשהייתי ילדה.
תודה שהיית חלק בלתי נפרד מחיי היום יום שלהם ושלימדת אותם מהי אהבה ללא תנאים.
תודה על חוויות בלתי נשכחות לצידך.
תודה שנתת לי ללכת בגאווה גדולה כשאמרתי אני הנכדה של נורה.
תודה שלימדת אותי תמיד לראות את חצי הכוס המלאה ולעשות מהלימון לימונדה.
השיעור האחרון שנתת לי היה לפני שנה וחצי שחזרתי מבית חולים בידיים ריקות ללא התינוקת שלי, נכנסתי אלייך ישבת על הספה נישקתי לך את המצח כרגיל ואת??? את נישקת לי את הבטן ואמרת: ״כפרה עלייך תבכי אבל תזכרי העיקר שאת פה״ ואני עם כאב בכל חלק אפשרי בגוף ועם כעס מטורף חיבקתי אותך חזק בכיתי ואת ניגבת לי את הדמעות ושלחת אותי לילדים שלי.
וכשראיתי אותם הבנתי כמה שאת צודקת ואיך תמיד ידעת לראות את הטוב בכל דבר ואיך לראות תמיד ורוד כשהכל נראה שחור.
סבתא עכשיו את בטח מאושרת, את עזבת כשאת יודעת שהשארת פה משפחה מלוכדת, אוהבת ותומכת ומצד שני את מחובקת עם סבא וסוף סוף שומרת על אורי, תמסרי להם שאנחנו מתגעגעים המון.
אוהבת אותך ובבקשה תבואי לבקר אותי בחלומות.
שרלי היקרה אנחנו רוצים להודות לך בשם סבתא וכולנו על שלוש שנים לצידך עם אהבה גדולה, את חלק ממשפחותינו.
אוהבת.
♥ הנכדה נורה הקטנה (אור גינת):
ראשית אומר שיש עולם שלם שראוי שנספר על חייך סבתא שלנו, אך מורכב לתמצת סיפורים ורגעים למעט מילים עבור אישה שכל חייה הייתה אשת מעשים. אנסה לדייק את תחושות: הגאווה, הערכה, געגוע ואהבה שהלב שלנו מרגיש. עומדים כאן היום לכבודך אנשים ששמור לך מקום גדול בליבם- מאז ומתמיד עשית קודם כל עבור כולם.
אנחנו נפרדים היום בפעם השנייה מסבתא שלנו. הראשונה הייתה עם לכתו של אבי אורי האהוב ז״ל.
נשארת כל כך חזקה עבור המשפחה לאחר שסבא אהובך עזב, אבל לאבד בן שבר את ליבך- כאב של אמא.
מאז נלחמת בצער עד נשימתך האחרונה והיום אנו נפרדים ממך לעולמי עד.
להיות הנכדים של נורה וכלפו ג׳נאח זו הזכות הגדולה של חיינו. ילדות מהחלומות בזכרון יעקב.
מי שאנחנו היום הנכדים, מי שאני היום זה בזכות נוף הילדות לו זכינו:
למדנו מהי אהבת אמת שלך ושל סבא כזו שעוברת כל מכשול, כאשר לא עזבת אותו חודשים רבים לאחר התאונה שעבר וישנת על ריצפת ביה״ח, עד שיצא משם הביתה. מסירות אין קץ.
למדנו קודם כל לתת, להקשיב, להרגיש- להיות בשביל החלשים:
מה שעשית עבור הקהילה בזכרון ומחוצה לה- חלק ידענו וחלק גדול בזכות צניעותך לעולם לא נדע.
למדנו לגלות חיים ועולם בזכות ״טיולים עם נורה״.. בארץ, בחו״ל ולכל גיל. אוטובוסים שלמים שיצאו בזכותך והעניקו חוויות חיים לאנשים רבים. יצרת עבורם רגעים טובים והיית לחוט המקשר בין כל אנשי הקהילה.
למדנו מהי אישה עוצמתית דרך סבתא- אמיצה, ממלכתית, אנושית וחזקה!
המצאת לגמרי את מה שבעידן של היום ורק בשנים האחרונות מדברים על ״עוצמה נשית״. את עשית זאת בשנים מורכבות, בעולם עבר ועשית זאת בענק. מסתכלת על נשות המשפחה- מרות ביתך היקרה ועד הקטנות והצליח לך… לעד תהווי עבורנו מודל.
והאמת שעוד לא דיברתי על הבישולים. הטעמים שלא ישובו וישארו כזכרונות מצלחות מלאות באהבה. היית אשת בית ומשפחה.. ועם זאת יצאת בחייך לעבוד קשה בשביל להגשים חלומות עבור כולנו- היית מופת בכל תחום בו נגעת.
זהו סופו של עידן. דור שעזב אותנו. מעתה: סיני, רות, אבנר ילדייך היקרים מאוד ואמי היקרה שלעד גם בשמו של אבי- שבט ג׳נאח כולו על כתפיכם. אנחנו השבט הצעיר מלאים תקווה שנצליח ביחד לשמר זכרונות, מסורות, לנצור רגעים ולגדל את הדורות הבאים על אותם ערכים של סבתא וסבא.
סבתא, בשבועות האחרונים אני מביטה ביופייך גם ברגעייך הקשים ואומרת לעצמי: הלוואי ואצליח להעניק חצי מהעוצמות שהענקת בחייך למשפחתך ולכל סובבייך. זכות להיות מהמשפחה שהקמת בעולם הזה.
במעמד בו אנו מלווים אותך בדרכך האחרונה נבקש סליחה ומחילה. עשינו כל שביכולתנו, אך זה לעולם לא ישתווה למה שאבא אורי עשה עבורך בחייו. כל ביקור שלנו אצלך-המבט שלך ושל אמנו ענת, הדמעות שלא פסקו, חלקתן יחד כאב חיים גדול ומשותף. ולא עוד. אתם כבר כוח רציני שם למעלה. שמרו על ההורים, שמרו על הילדים. לפחות שלא ניקטף בשיאם של החיים.
מתגעגעת לילדות בה צפינו יחד בסדרה ״הלב״- מרקו והדמעות לא הפסיקו לזלוג, כולנו בסלון בבית החלומות בכובשים 43, רק מחכים לאיחוד של מרקו עם אמו.
והלב- הוא רוצה אל אמא. היום המרקו שלך מפסיק לחפש. עצבות גדולה וגם נחת על האיחוד שיקרה אי שם בשמיים.
תשמרו עלינו, ליבנו כבר חלש מצער.
אסיים- לפני כ- 3 שנים עמדתי כאן ושלחתי את אבי לשמיים עם המילים: ״שלך לנצח אורי הקטנה״… בין שלושתינו יש דמיון בלתי רגיל והמון אהבה. שובי אל אהובייך במרחק.
שלך לנצח.
