תובנה מהפרשה הקודמת: הפרשה משופעת ברכות וקללות, "הַבְּרָכָה": "אֲשֶׁר תִּשְׁמְעוּ, אֶל- מִצְוֹת ה'…", והקללה: "אִם-לֹא תִשְׁמַע… לִשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת אֶת-כָּל-מִצְוֺתָיו וְחֻקֹּתָיו,..". ומשה מסביר שהקללות באות כי: "אֲשֶׁר לֹא-עָבַדְתָּ אֶת ה' בְּשִׂמְחָה, וּבְטוּב לֵבָב מֵרֹב כל."
כלומר: ברגע שנפסיק להודות על הטוב, וניתן לאגו לסגור את הלב, ולחסום את הקשב, ננהל שיח חרשים, נתנהל כסומים במערבולת, נשתלח איש ברעהו, וללא אחריות נוציא את דיבת הארץ רעה, נשכח מי אנחנו ומאין באנו, וכמו כדור שלג, שנאת חינם תוביל לשסע בתוכנו שיפוגג את החוסן הלאומי. קללה – חורבן וגלות חו"ח.
התובנה: שנמלא בענווה, בשיח מכבד ובאחריות את המצוות בין אדם לחברו, מתוך הבנה שהם שורש קיומנו, אחים אנחנו. נודה על הארץ הטובה ונשמח בחלקינו, שמחת הלב, היא הברכה!!
פרשת "ניצבים" – משה רבנו מתחיל לסכם את נאום חייו, המזהיר אותנו מפני עצמנו. אחרי שלמדנו שרדיפה אחר הצדק היא בסיס קיומי, חשנו את ניחוחה של הארץ המובטחת, והתרגשנו מהביכורים שמביא כל יהודי מגנו, פרי עמלו, המלווים בסיפור ההיסטורי הלאומי של בני עמנו, סיפור חיינו שעליו להיחרט על לוח ליבנו וננחילהו מדור לדור. רק לזכור לא להיות כפויי טובה ושברכת הארץ הטובה תלויה בנו.
פרשת "ניצבים" נקראת תמיד בשבת שלפני ראש השנה ונקראת שבת "שובה". נפתח את ליבנו, נשוב לעצמנו, לראיית הטוב והכרת התודה!
משה בן מאה ועשרים, ממשיך בנאום חייו, ומצהיר בקול נרגש: "אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם כֻּלְּכֶם, לִפְנֵי ה'…: רָאשֵׁיכֶם שִׁבְטֵיכֶם, זִקְנֵיכֶם וְשֹׁטְרֵיכֶם, כֹּל, אִישׁ יִשְׂרָאֵל טַפְּכֶם נְשֵׁיכֶם…מֵחֹטֵב עֵצֶיךָ, עַד שֹׁאֵב מֵימֶיךָ… אֲשֶׁר ה' אֱלֹוקיךָ, כֹּרֵת עִמְּךָ הַיּוֹם."
משה עומד מול העם העומד מולו ומדגיש: ניצבים היום פה כולכם: המנהיגים, הזקנים, הנשים והילדים ועד חוטבי העצים ושואבי מים – מהאליטה ועד עמך ישראל, כולם שווים בפני ה'. משה מדבר אל העם אך למעשה הוא מדבר לדורות הבאים, אלינו, אל כולנו לדורות.
"וְלֹא אִתְּכֶם, לְבַדְּכֶם–אָנֹכִי, כֹּרֵת אֶת-הַבְּרִית הַזֹּאת, וְאֶת-הָאָלָה, הַזֹּאת. כִּי אֶת-אֲשֶׁר יֶשְׁנוֹ פֹּה, עִמָּנוּ עֹמֵד הַיּוֹם, לִפְנֵי, ה'…; וְאֵת אֲשֶׁר אֵינֶנּוּ פֹּה, עִמָּנוּ הַיּוֹם"
משה מסביר שאנחנו כורתים היום ברית נצחית לעולמים, בין עם ישראל לבין אלוקי ישראל, הניצבים פה היום ואלה אשר אינם עדיין. כלומר: דברי הברית מכוונים גם לדורות הבאים, ממשיכי הדרך, אלה שישנם ואלה שטרם נולדו, מדור לדור. ברית שלא ניתן להפר אותה, ולא נוכל להתכחש לה, כי לכולנו זהות אחת, שותפים לאותו סיפור. עם אחד, גורל אחד!
חמישים יום לאחר יציאת מצרים, בני ישראל, בקבלת עשרת הדיברות, אמרו: "נעשה ונשמע…" את הנשמע קיימו במשך 40 שנות נדודים במדבר: הם שמעו את המצוות, החוקים והמשפטים. את "הנעשה," "לֵב לָדַעַת", לשמוע ולעשות הלכה למעשה, יצטרכו לקיים בהיכנסם לארץ, שמיעה, הבנה, יישום תוצאה.
איך הדור
חינוך! על כל הורה בבית ומחנך בכיתה, באוניברסיטה, ומפקד, צריך לדעת שחינוך לערכים, להרגיש שותף לברית – המתנה הנצחית, זאת לא הדתה! זו הליבה לשמירת הזהות, הערכים והמסורת שהשיבה אותנו לארצנו – ארץ ישראל.
ואז בענווה ובדוגמא אישית, יעבירו את לפיד הזהות, והערכים שעיצבו אותנו לעם, מדור לדור, כדי שילמדו, יפנימו וישננו את ההיסטוריה של בני עמנו. את סיפור חיינו .יתנהלו מתוך תחושת שייכות לאור הערכים החרוטים בליבנו ויזכרו מי אנחנו ומאין באנו, יכבדו איש את רעהו ויכירו תודה על הארץ הטובה ועל כל היש.
משה מזהיר: הברית הזאת תתקיים בארץ, או חלילה בגלות, הכול תלוי בהתנהלותנו.
"כִּי הַמִּצְוָה הַזֹּאת, ..לֹא-נִפְלֵאת הִוא מִמְּךָ, וְלֹא רְחֹקָה הִוא. .לֹא בַשָּׁמַיִם,… וְלֹא-מֵעֵבֶר לַיָּם, הִוא:…כִּי-קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר, מְאֹד: בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ, לַעֲשֹׂתו".
פסוק נשגב זה מעלה בי זיכרונות: זה קרה לפני שנים, התארחנו אצל קרוב משפחה.
ביום שישי כולם הלכו לים ואני בישלתי וערכתי שולחן לשבת, הדלקתי נרות והתקשרתי שיחזרו הביתה. קרוב המשפחה (שהתרחק מהמסורת) ניכנס ראשון, כאשר ראה את השולחן ערוך לשבת, הנרות דולקים והבית אפוף ניחוחות תבשילים, התרגש מאוד. בלב נרגש הזמין זוג חברים (מהסלתה והשמנה, שהתנתקו מהמסורת) לבוא ולחוש אווירת שבת.
כאשר חבריו הגיעו, החל בלב נרגש, לקדש, בעל פה, גירסא דינקותא. הפניתי מבטי וראיתי דמעות בעיניו, הסתכלתי על חבריו וראיתי שעיניהם דומעות מהתרגשות.
בתו שעמדה לצידי לחשה: שזאת הפעם הראשונה שהיא רואה את אביה כל כך מאושר.
לא יכולתי לעצור את דמעותיי.
גם אם אלקט את כל המילים היפות שבעולם, לא אוכל לתאר את ההתרגשות שאפפה את כולנו.
מלמלתי בלחש: תודה ה' על שנעתרתי להזמנה וזכיתי לחוויה שנתנה לי להבין בצורה מוחשית את משמעות הפסוק: "…כי-קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר, מְאֹד: בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ, לַעֲשֹׂתוֹ." הפה מברך, והלב מתחבר למהותו.
בדיוק כפי שמשה מסביר: הברית – המתנה הזאת, היא שורש קיומנו, היא לא בשמיים ולא במצולות הים היא בתוכנו (ושכנתי בתוכם) היא האור המאיר על הנותן והמקבל, היא מקור חיים.
אנו נמצאים בימי אלול האחרונים, יהי רצון שימים אלו יהיו ימים של סליחה וקירוב לבבות, נודה על הארץ הטובה ועל מסורת הדורות.
מתנות קטנות/ רמי קליינשטיין
והריח הזה ששורט לי את הלב
מתגנב מתגנב ופותח דלתות
אל אושר קטן
אל אותו שיר ישן
שעובר אצלנו במשך דורות.
מתנות קטנות
מישהו שלח לי מתנות קטנות
רסיסים של כוונה,
עיגולים של אמונה
מתנות קטנות.
שבת שלום ושנה טובה ומבורכת!
אסתר פינס