תובנות מהפרשה הקודמת: כאשר בנות צלפחד הבינו, שרק הגברים זכו בנחלה בארץ המובטחת, מחו בפני משה ותבעו שוויון, את המגיע להן מירושת אביהן וקיבלו. התובנה: לא לוותר על הזכויות המגיעות לנו מכוח הזכות.
כשהובהר למשה שלא יכנס לארץ בגלל חטאו, אלא לראותה מרחוק בלבד, דאגתו הייתה נתונה שהמנהיג שיחליפו יהיה רועה נאמן לעם. כשהבין שמחליפו הוא יהושע, איש רוח, שבכוחו לנסוך עוצמה מוסרית ורוחנית בעם, משה העביר ליהושע את השרביט, שרביט הזהות והערכים החשובים לקיומנו כעם.
התובנה: לראות את הארץ מרחוק זו זכות, כך יופייה ייחרט בזיכרונו של משה ולא הריסותיה לעתיד לבוא, על ידי עם ישראל.
בימים אלה של משבר מנהיגות ונוכח רועים הדואגים לעצמם, נאחל ונייחל שנדע להבחין ולהפריד בין רועה לרועה.
פרשת "מטות" – פרשת "מטות" ואחריה "מסעי" בשבוע הבא, מקרבות אותנו לכניסה אל הארץ המובטחת, לישורת האחרונה של ספר במדבר ולסיום תפקידו של משה, המנהיג, הרועה הנאמן.
כך נפתחת הפרשה: "וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶל-רָאשֵׁי הַמַּטּוֹת, לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל." עד עכשיו נקראו בני ישראל, שבטי ישראל ובפרשתנו הם נקראים מטות. מה ההבדל בין שבט למטה? מטה ושבט הם שמות של ענפי האילן. השבט הוא ענף רך המחובר לעץ והמטה הוא מקל חזק וקשה שנכרת מהעץ.
כל זמן שבני ישראל במדבר הם כמו ילדים, משולים לשבטים המקבלים הכול דרך הנס ומשה הרועה הנאמן, מקנה להם ערכים, מצוות וחוקים, קשוב לצורכיהם ומתוך אחריות דואג שלא יחסר להם דבר, משרוך ועד נעל.
כעת, משה מכין את עם ישראל, העומדים להיכנס לארץ המובטחת, מחיי המדבר, לחיי קבע בארץ. בארץ הם יהיו אחראים לגורלם – עצמאים = מטות, לא תלויים בניסים, האחריות לצורכיהם ולביטחונם מוטלת עליהם. עליהם לדאוג לפרנסתם, עליהם
מוטלת האחריות על ילדיהם = על השבטים הרכים, ועליהם לדעת להעביר את לפיד הזהות, הערכים והערבות ההדדית לדורות.
הדבר דומה להורים (=רועים נאמנים), האחראים לילדיהם, למזונם, ללבושם, עם יד מלטפת ומכוונת באהבה, להצבת גבולות, לחיזוק הזהות, ולחינוך ערכי ומוסרי. וכאשר הילדים מתבגרים, פורשים כנפיים, ועוזבים את הקן, הם משולים למטות וילדיהם לשבטים. דור רודף דור.
פרשת מטות פותחת בדיני נדרים המלמדים אותנו שחובה עלינו לעמוד בדיבורנו ולא לחלל מוצא פינו. לא לדבר לשון הרע, ולא להבטיח הבטחות שווא. הלכות אלו מחייבות כל אחד ואחת מישראל.
אז מדוע משה פונה לראשי המטות? "וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶל-רָאשֵׁי הַמַּטּוֹת", מפני שמנהיגות זו אחריות המשמשת דוגמא לכל העם, מילה צריכה להיות מילה. אם מבטיחים צריך לקיים, כך העם יידע שיש ממי ללמוד ועל מי לסמוך ואין להצדיק נורמה המפזרת הבטחות, כדי לא לקיימם.
בימינו מנהיגי ציבור, המרגישים מורמים מהעם, מהם היינו מצפים לקיים הבטחות ולעמוד בדיבורם, מפזרים הבטחות ולא מקיימים, ומתחמקים בטענות שווא משונות, בכך הם מחללים דברם. רצוי להשתמש בצמד המילים: "בלי נדר" האומר: לא מבטיח.
"נְקֹם, נִקְמַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, מֵאֵת, הַמִּדְיָנִים; אַחַר, תֵּאָסֵף אֶל-עַמֶּיךָ". משימתו האחרונה של משה לפני מותו: לנקום במדיינים.
למה המילה נקמה והרי המדיינים לא נלחמו בישראל? מפני שהמדיינים, הצטרפו ללא כל סיבה למואב והחטיאו את ישראל בבנותיהם ובעבודה זרה. מואב לא הסתיר את שנאתו לישראל, אך המדיינים ידועים כשוחרי שלום ולמרות זאת ששו לעזור למואב נגדנו. על הצבועים נאמר: "רק שמור אותי מאוהביי ומשונאיי אשמר בעצמי."
במלחמה במדיינים, עם ישראל תוקף והורג את מלכי מדיין וגם בלעם בא על עונשו ונהרג.
והנה מתנהלת שיחה בין בני ראובן, גד וחצי מנשה לבין משה. על מה דיברו? על נחלה. בני השבטים האלה ביקשו לקבל נחלתם בעבר הירדן המזרחי. למה? מפני ש "אֶרֶץ מִקְנֶה, הִוא; וְלַעֲבָדֶיךָ, מִקנה".
משה מזהה את הסכנה בבקשתם ומוחה: "הַאַחֵיכֶם, יָבֹאוּ לַמִּלְחָמָה, וְאַתֶּם, תֵּשְׁבוּ פֹה". משה אומר אתם חייבים לשאת בנטל כאחיכם. השבטים מתעשתים ומבינים שאין האחד בלי השני ומבטיחים שבעת כיבוש הארץ, יצאו חלוצים לפני המחנה. הפשרה משתלמת לכולם.
ללמדנו: לא יעלה על הדעת שאח אחד ילחם והשני ישב תחת גפנו ותורתו, מבלי להרגיש את תחושת השייכות והשותפות. תחושת השייכות היא המחברת אותנו לעם אחד, לב אחד!
פרשת מטות חלה בימי בין המיצרים. ימים אלה מי"ז בתמוז ועד תשעה באב, באים להזכיר לנו איך שנאת חינם חסמה את הקשב, שיבשה את הדעת, והובילה לחורבן הבית ולגלות אלפיים.
היום, כשאני רואה את הנציגים בכנסת בערבוב, ליבם סגור מאגו ושנאת חינם, והקשב חסום מלהקשיב ולהבין את תוצאות החלטותיהם, אני חרדה לבאות.
אני תפילה שנדע לכבד אי הסכמות ולהתאחד למען מטרה משותפת, ומתוך ראיית הטוב נכיר תודה.
אלעד ירד אל הירדן / אברהם זיגמן
אלעד ירד אל הירדן
אלעד אלעד יקים הגשר
כמעשה אבות
אלעד אלעד ירקום הקשר
בין הלבבות.
שבת שלום ומבורך!
אסתר פינס