פרשת "מסעי" (מפרק ל"ג – ל"ו)

תובנות מהפרשה הקודמת: כאשר נציגי השבטים ראובן וגד, ביקשו ממשה לפטור אותם מהחובה להיכנס לארץ המובטחת ולאפשר להם להתיישב בעבר הירדן המזרחי, שאותו כבשו כל שבטי ישראל, משה הגיב בכעס: לא יעלה על הדעת שאחיהם ילחמו לכיבוש הארץ והם ישבו ולא יישאו בנטל. האדישות לאחיהם תטשטש זהותם ולא ירגישו יותר שייכות למהותם וייעודם ההיסטורי כעם אחד, זהות אחת ונחלה אחת.

השבטים, הגיבו ללא היסוס, שכאחים המחוברים לזהותם מתוך תחושת שייכות ושותפות גורל לאחיהם, ילחמו כחלוצים, בכיבוש הארץ.

התובנה: שנתחשב בצרכיו של השני הבוחר לחיות בניכר, צמוד לסיר הבשר, אך שלא יתבוללו, שיישאו בגאון את זהותם, מתוך תחושת שייכות, לערכים ולמסורת, שותפות וערבות הדדית, בארץ המובטחת, כי אין האחד בלי השני.

פרשת "מסעי" – חותמת את ספר במדבר ומסכמת את המסעות שעברו בני ישראל בארבעים שנות נדודים ומקרבת אותם לכניסה לארץ המובטחת ולסיום תפקידו של משה המנהיג הגדול והנאמן לעם ישראל.

רשימת המסעות מתוארת באופן הבא: "וַיִּסְעוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל, מֵרַעְמְסֵס; וַיַּחֲנוּ, בְּסֻכֹּת. וַיִּסְעוּ, מִסֻּכֹּת; וַיַּחֲנוּ בְאֵתָם…" וייסעו ויחנו, וייסעו ויחנו, 42 תחנות עברו במסעם. כל מסע והסיפור שלו וכל חנייה והלקח שלה.

שיעור לחיים: גם חיינו הם מסע ארוך, מסיימים יעד ועוצרים בחנייה, כל חנייה היא תחנה ללמידה, מה עשינו, לאן הגענו, ולאן נלך, ללקוט תובנות ולהפקת לקחים. על כן, כדי לשמור על ארצנו, ששובנו אליה אחרי אלפיים שנות גלות, היא נס לא מובן מאליו, חובה עלינו, אם חפצי חיים אנו, להבין ולהפנים, שהמסע הזה הוא של כולנו, ושמירה על אחדותנו, על אף המחלוקות, לא תיתכן ללא הקשבה נקייה וכבוד הדדי. האמונה שלכולנו זהות אחת, השייכים לאותו מסע, מבטיחה צמיחה, וחיזוק הרוח להמשך קיומנו על הארץ הטובה הזאת.

העם שיכנס לארץ המובטחת הוא לא אותו עם

עבדים שיצא ממצרים, מדובר בבני חורין שנולד במדבר ורגיל לחיי נדודים לנוע ממקום למקום, נע ונד. איך אפשר ללמד עם שרגיל לחיי נדודים, לחיות במקום קבוע, להפריח השממה, לבנות בתים ולטעת כרמים? מדובר במשימה לא קלה.

לפיכך, משה בשבוע הבא יישא נאום פרידה חינוכי, ארוך, המזהיר אותנו מפני מעצמנו, וייתן לעם כלים שישמרו על זהותם ויתנהלו בענווה מתוך כבוד והתחשבות האחד בצרכיו של השני.

הנה, ה' מצווה את משה לתת לעם ישראל מסמך בעלות על הארץ המובטחת: "וְהוֹרַשְׁתֶּם אֶת-כָּל-יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ, מִפְּנֵיכֶם, וְאִבַּדְתֶּם, אֵת כָּל-מַשְׂכִּיֹּתָם; וְאֵת כָּל-צַלְמֵי מַסֵּכֹתָם תְּאַבֵּדוּ,…… וְהוֹרַשְׁתֶּם אֶת-הָאָרֶץ, וִישַׁבְתֶּם-בָּהּ: כִּי לָכֶם נָתַתִּי אֶת-הָאָרֶץ, לָרֶשֶׁת אֹתָה".

כלומר: כיבוש הארץ המובטחת, מחייב למגר כל אויב הקורא תיגר על קיומנו, כולל השמדת הפולחן האלילי. לכן הארץ חייבת להיות נקייה מאויבים, האורבים להשמידנו, ומאלוהיהם, וזאת על מנת שנוכל לחיות לבטח בארצנו.

ה' ממשיך ומזהיר את בני ישראל:"וְאִם-לֹא תוֹרִישׁוּ אֶת-יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ, מִפְּנֵיכֶם–וְהָיָה אֲשֶׁר תּוֹתִירוּ מֵהֶם, לְשִׂכִּים בְּעֵינֵיכֶם וְלִצְנִינִם בְּצִדֵּיכֶם; וְצָרְרוּ אֶתְכֶם–עַל-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר אַתֶּם יֹשְׁבִים בָּהּ"

כלומר: אם לא נביס את אויבנו, הם ישכתבו את ההיסטוריה של בני עמנו, וימררו את חיינו בפעולות טרור. מוכר, לא?

אני למדה מכך: שחובה על כולנו ללמוד, להפנים ולהטמיע, כדי שנוכל לעמוד בגאון וללא היסוס ולהסביר לעולם כולו, שמדובר בצדקת תביעתנו על ארץ ישראל, נחלת אבותינו.

זה מוביל אותי: לפני 86 שנה, דוד בן גוריון, שהיה יו"ר הנהלת הסוכנות הופיע בפני וועדת פיל, ועדת חקירה לחקירת הגורמים לפרוץ מאורעות 36 ("המרד הערבי הגדול"). הלורד פיל שאל את בן גוריון "מאין הגעת לפלשתינה?" ובן גוריון השיב: מפלונסק. "האם יש לך מסמך או שטר מכר הנותן לך, כמי שבא מארץ רחוקה, זכות לתפוס את מקומם של הערבים הגרים פה?" הקשה פיל. בן גוריון לא היסס ולא פיקפק. על דוכן העדים היו מונחים ספר תנ"ך והקוראן, עליהם הושבעו העדים, כשבראש הנציגים הערבים עמד המופתי אמין אל חוסייני. בן גוריון, בחרדת קודש, נטל בידיו את ספר התנ"ך והצהיר בקול נרגש: "זה הקושאן שלנו. זה המנדט שלנו". והמשיך: "זכותנו על ארץ ישראל נובעת, לא מהמנדט ומהצהרת בלפור, היא קודמת לאלה… התנ"ך הוא המנדט שלנו. זכותנו ההיסטורית על הארץ הזאת קיימת מראשית היות העם היהודי, והצהרת בלפור והמנדט באו לשם הכרת הזכות הזאת ואישורה….הרי נאמר בפירוש בהצהרה ובמנדט שהעמים מכירים בזכותו של העם היהודי 'להקים מחדש בית לאומי'… המנדט אישר כי זכותנו ניתנה לא ב- 1917 או ב- 1922 בשנים אלו הוכרו קשרינו ההיסטוריים עם ארץ ישראל, ואושררה זכותנו להקים מחדש את ביתנו הלאומי. באנו לבנות מחדש דבר שהיה לנו בעבר ושהיה שלנו במשך כל ההיסטוריה של העם היהודי- ולא דבר חדש הוא זה שאנו באנו לייסדו."

גם בוועידת סן רמו ב – 1920, הכירו בזכותנו ההיסטורית על הארץ הזאת. לכן, לא שבנו לארצנו בגלל השואה ולא בזכות הכוח, אלא מכוח הזכות. התנ"ך הוא המנדט שלנו.

חזק חזק ונתחזק!

אני תפילה שנפתח את הלב להבנה שאחים אנחנו ומתוך ראיית הטוב נעשה טוב ונכיר תודה.

את מקודשת לי מולדת / יאיר – אברהם שטרן ז"ל

הרי את מקודשת לי, מולדת,
כדת משה וישראל.
ורחקו ממך מבלעיך, בחיי.
ובמותי אני – ראשי אלין בחיק הריך: את- בדמי לעד תחיי,
ולקראתך, מלכה, ליבי חרד עת
תפארתך פי ימלל
הרי את מקודשת לי, מולדת,
כדת משה וישראל!

שבת שלום ומבורך!
אסתר פינס