דייט עם מעיין בלוויס

מעיין בלוויס, (29) זמרת ויוצרת מוכשרת ומבטיחה, נולדה וגדלה בקנדה ובגיל 6 עלתה לארץ עם משפחתה לזכרון יעקב.
אחרי שירות צבאי כמשקית ת"ש במחווה אלון עברה לירושלים ללמוד מוזיקה באקדמיה. היא עדיין חצי כאן וחצי שם.

מעיין היא מוזיקאית, זמרת ויוצרת, מופיעה וכותבת, מלמדת פיתוח קול, מנהלת הרכב של מוזיקה חיה לאירועים "Velvet" וזוכת פרס ראשון בתחרות ההלחנה של פרויקט בן יהודה. לאחרונה הופיעה בבית הנשיא מול הנשיא ושר התרבות. שיריה מייצגים, מזוויות שונות, פנטזיה של זמן שיכול לעצור "ואני יכולה לשהות בו לעד בלי לנחות למציאות, כמו נוצה שמשתהה באוויר לפני הצניחה. הרגע שבין שקיעת השמש לחשיכה, אלפית השנייה האחרונה של חלום כשאת כבר קולטת שאת חולמת והקסם נגמר".
השירים נכתבו לאורך תקופה של ארבע שנים-"כיף לכתוב ולשיר ולהקליט באולפן, אבל בסוף ההתרגשות הכי גדולה היא מהמפגש עם קהל ומהחוויה המשותפת איתו"

הרגע בו החלטת להיות מוזיקאית, ספרי על המסלול עד הלום

אני לא זוכרת ממש רגע שבו ההחלטה התקבלה להיות מוזיקאית, יותר כמו הרגעים שכל שאר האופציות הפסיקו להיות אופציות! גדלתי במשפחה של מדענים – אבא שלי פיזיקאי גרעין, אמא שלי מדענית סביבה, הסבים שלי היו אנשי מדע ורופאים, אחותי זואו-ארכיאולוגית, ובאיזשהו מקום הרגשתי שזה רק טבעי שגם אני אהיה, אבל לא עברתי אפילו את הבגרות הראשונה בביולוגיה. אני מקווה שקיבלתי נקודות על שאלת המפה האילמת של גוף האדם, אבל גם זה לא בטוח.
גם מוזיקה התחילה על רגל שמאל. לכל אורך שנות בית הספר ניסיתי ללמוד כל מיני כלי נגינה, אבל לא הצלחתי לדבוק בהם לאורך זמן. הדבר היחיד הקבוע בחיי לאורך כל השנים הללו, היה שירה במקהלה של מרכז המוסיקה ע"ש עירית בזכרון, בניצוחה של רבקה עד. נהניתי לשיר, אבל הייתי מאד ביישנית ומאד פחדתי לטעות. השתמשתי בשירה כדי להיבלע, להתמזג עם הרבה קולות אחרים וליצור יחד שלם שהוא יפה וגדול מסך חלקיו, אבל חלילה לא להתבלט ולהצהיר על עצמי כ"זמרת".

יש רגע שאני ממש זוכרת שבו הבנתי שאני רוצה שהשירה תהיה חלק מהחיים שלי. הייתי בכיתה ו' ואחרי חזרת מקהלה שבה עבדנו על שירי "צלילי המוזיקה", שרתי בקולי קולות The hills are alive with the sound of music כל הדרך הביתה בדילוגים. שמתי לב גם שלא התביישתי לשיר באמצע הרחוב. הרגשתי שאני רוצה להיות מוקפת בתחושה הזאת ובביטחון הזה תמיד.
כמה שנים אחר כך התחלתי ללמוד פיתוח קול קלאסי עם המורה איריס בריל והתחיל תהליך די ארוך של לקיחת צעד החוצה מתוך הגוש של המקהלה. למצוא קול ואמירה ונוכחות בימתית שמצדיקה את הספוטלייט של סולנית. זה דבר שהרגיש לי מאוד חושפני ולא פשוט לעשות.
המשכתי בשירה קלאסית וניגשתי לבגרות בשירה בסוף י"ב. אהבתי את המוסיקה הזאת אבל בדרך לשיעורים הייתי שומעת רולינג סטונז ורד הוט צ'ילי פפרז ולאונרד כהן ומצאתי את עצמי מתחילה להמציא לחנים וטקסטים בסגנונות הללו ושומרת אותם בסוד במגירה תחת שם של להקה בדויה למקרה שמישהו ימצא אותם…
בקיץ שבין י"ב לצבא אמא שלי רשמה אותי לאנסמבל בבית ספר רימון בהנחיית עופר פורטוגלי. התכנית היתה מיועדת לאנשים שלא בחרו במוסיקה כקריירה אבל עדין רצו מסגרת לנגן וללמוד בה. הגיל הממוצע היה 60 ואני הייתי בת 17 וחצי עם גשר על השיניים. אבל למדתי שם לשיר ג'אז ובעיקר לאלתר. האילתור הוא יסוד אינטגרלי בג'אז וגם במוסיקה קלה, הוא משלב המון כלים יצירתיים וטכניים ובאופן מאד משמעותי עבורי- מתרגל אומץ, לא לפחד לעשות טעות או לאלתר צליל לא נכון -כל טעות אפשר להצדיק אם יש מספיק בטחון. There are no wrong notes in Jazz אמר מיילס דייויס, והשיחרור הזה הוא שאיפשר לי להמשיך להתפתח בעולם המוזיקה, להוציא את השירים שלי החוצה תחת השם שלי ולהופיע איתם כסולנית מול קהל.

היכן שירתת בצבא וכיצד שילבת את היצירה באותה תקופה?

הייתי מש"קית ת"ש בבסיס מחו"ה אלון, בסיס חיל חינוך שחלק גדול מהפעילות שלו הוא להעביר קורס אולפן לחיילים בודדים ועולים חדשים. בסיס מדהים, חוויה לכל החיים ואני בקשר עם חלק מהחיילים והמש"קיות ששירתו איתי עד היום.
במהלך הצבא הקמתי להקה עם עוד שני חברים מקומיים, יובל גלבוע מזכרון ותם זנדמן מעין איילה. הופענו עם שירים מקוריים על במות שמאז כבר חדלו מלהתקיים, אבל הן היו הבית שלנו באותה תקופה- הפוץ' בפרדס חנה, אינדיקה בבנימינה, התחנה הישנה של גראהם מאחורי מול זכרון, פאב שתמיד עלתה ממנו מוסיקה חיה וריח של פיצות טריות, במבנה אבן ישן מהתקופה העות'מאנית שהיה פעם תחנת הרכבת של זכרון.
הלהקה התפרקה כשעברתי לירושלים בשביל הלימודים שלי, אבל שם פגשתי את גיא ירון, גיטריסט שהפך בן רגע לפרטנר המוסיקלי שלי ולשותף בלהקת אינדי פולק- רוק שהקמנו יחד – Maybe Raincoat. הופענו על במות ברחבי הארץ עם שירים מקוריים שלי בעיבודים שלו, ובשנת 2019, בין סגר קורונה אחד למשנהו הפקנו והקלטנו את האלבום הראשון שלנו, Whistle Through a Window, שזמין כיום בכל הפלטפורמות האינטרנטיות, כולל קליפים שביימתי והפקתי לסינגלים שיצאו. גיא טס לגרמניה בעקבות האהבה ואני נשארתי כאן בארץ עם מחשבות וחלומות על פרויקט סולו.
במהלך הגל הראשון או השני של הקורונה, התקיימה תחרות הלחנה של פרויקט בן יהודה, מיזם אינטרנטי לשימור, הנגשה וחשיפה של יצירות עבריות כתובות לקהל הרחב. זכיתי במקום הראשון עם לחן וביצוע לטקסט של המשוררת והסופרת אידה צורית מגד, מתוך ספרה האחרון "על החיים ועל חוצלארץ", שבו חווה האישה הראשונה חווה את גן העדן לראשונה, על כל היופי והאופל שבו.
זה הרגיש משונה להוציא משהו לעולם שהוא על שמי בלבד, ולא כחלק מלהקה, אבל באותו הזמן גם טבעי וזורם אז המשכתי עם הופעות סולו, ביניהם מופע חימום לגיא ויהל בפארק זכרון ובפסטיבל "לא יום האשה" של הצוללת הצהובה בירושלים. כרגע אני נמצאת עמוק בעבודה על אלבום סולו בהפקתו של המוסיקאי המופלא נדב הולנדר (אלון עדר ולהקה), שהעבודה איתו מרגשת ולא דומה לשום התנסות מוזיקלית שחוויתי עד כה.

את משיקה אלבום סולו ראשון. שתפי בתהליך הכתיבה וההלחנה

כשהחלטתי שאני עושה אלבום סולו, האתגר הראשון היה לבחור מה יהיה הסגנון שלו ומה יהיה הסיפור שאני רוצה לספר. אני מושפעת מהמון סגנונות מוזיקליים בכתיבה שלי – איך מתמקדים רק באחד? האם זה בכלל נכון להתמקד רק באחד? היו לי שיקולים של מיתוג – להיות אמנית שיודעים מי היא ומה היא, מבלי להתפזר ולבלבל את הקהל. אבל מצד שני, אני כותבת גם בעברית וגם באנגלית, גם ג'אז של שנות הארבעים וגם רוק של הניינטיז, גם פולק אינטימי וגם פופ מרקיד ועל אלף ואחד נושאים… כל הדברים האלה הם אני. בסוף בחרתי להתמקד בצד אחד, מתוך הבנה שזה לא באמת ויתור על הצדדים האחרים, והם יימצאו את המקום שלהם בזמן ובדרכים אחרות.

על מה הטקסטים מדברים?

באלבום יהיו חמישה שירים שמייצגים, מזוויות שונות, פנטזיה של זמן שיכול לעצור ואני יכולה לשהות בו לעד בלי לנחות למציאות, כמו נוצה שמשתהה באוויר לפני הצניחה. הרגע שבין שקיעת השמש לחשיכה, אלפית השנייה האחרונה של חלום כשאת כבר קולטת שאת חולמת והקסם נגמר.
השירים נכתבו לאורך תקופה של ארבע שנים, אבל זיהיתי את המכנה המשותף רק אחרי שכתבתי אותם, רק כשסידרתי אותם זה לצד זה בנסיון למצוא קו מנחה לאלבום.

את קודם כותבת מילים או קודם מוזיקה?

הם מגיעים יחד. הרבה פעמים כשאני בתנועה – באופניים, או באוטובוס – עולה לי משפט של טקסט ולחן, שאני מקליטה ישר לטלפון וממשיכה לעבד בראש במהלך הנסיעה. יש לי איזה 9,000 הקלטות בטלפון של קטעים קצרים כאלה, ראשים או זנבות של שירים. לפעמים אני חוזרת אל המשפטים האלה ומסיימת אותם תוך יום או שבוע, ולפעמים פזמון שכתבתי לפני 6 שנים ימצא את עצמו בתוך גוף של שיר חדש.

מי עוד שותף בהפקת אלבום?

המפיק של האלבום וגם נגן בהרבה מהכלים, הוא נדב הולנדר, שהוא מוסיקאי מופלא ורב-גוני, שביצירה שלו מצאתי הרבה סגנונות שיוצרים יחד סאונד אחיד ואישי. חוץ ממנו מנגנים באלבום גם המתופף יונדב הלוי, הקונטרבסיסט טל רונן ועוד נגנים נפלאים שעוד לא הקלטנו.

חיים של מוזיקאי. ממה את מתפרנסת?

אני מלמדת פיתוח קול באופן פרטי ובמגמת המוסיקה של חוות הנוער הציוני, בית ספר ופנימייה בירושלים. הרבה מהתלמידים שלי במגמה הם עולים חדשים מברית המועצות ושיעורי פיתוח קול הם גם הזדמנות ללמוד עברית ולהכיר את התרבות הישראלית דרך השירים שלה ובאותו זמן גם מקום להיות עצמם ולהתבטא בצורה שלא תלויה בידיעת השפה.
בנוסף, גיא ואני הקמנו הרכב של מוסיקה חיה לאירועים, שמבצע גרסאות אקוסטיות לשירים אהובים מכל הזמנים, עם נגיעות של ג'אז, פולק, רטרו, אבל גם פופ עדכני. אנחנו מלווים קבלות פנים, חגיגות ואפילו עושים הרקדות בחתונות בלי דיג'יי המוסיקה שאנחנו עושים היא חלק גדול מהחוויה של האנשים באירוע. אף פעם לא נמאס לי לראות את ההתלהבות של אנשים כשהם קולטים שהם שומעים מוסיקה חיה ולא משהו מוקלט.

הקשר לזכרון יעקב ומה הכי אהבת במושבה?

גדלתי בזכרון מגיל 6 ואחד הדברים שהכי אהבתי ועדיין אוהבת בה זה הקירבה לטבע, את השטחים הפתוחים שצומחים בהם פרחים מוגנים ממש לצד המדרכה ושבלילה יש מקומות שמספיק חשוך לראות כוכבים. אני זוכרת כשרק עלינו לארץ מטורונטו, שהיא עיר ממש גדולה, אמא שלי היתה מלווה אותי הביתה מבית ספר החיטה ואיך נדהמתי לגלות שיש כל כך הרבה טבע פראי בין בית הספר לבית, וכל כך הרבה צמחים אכילים ככה סתם באמצע הרחוב! חמציצים, חוביזה, שום בר – יכולתי לנשנש כל הדרך הביתה. אחר כך, כשלמדתי באורט השומרון בנימינה, נהניתי גם מהטבע שבין זכרון לבנימינה ופרדס חנה. היו לי הרבה חברים מוסיקאים והיינו יושבים בשדות או בין הגפנים, אחרי כמה שעות של נגינה ושירה ביחד, סופגים את השקט ואת והנוף. כמו שציינתי קודם, גם הפאבים שהיו הבמות הראשונות שהופעתי בהם, היו בזכרון והסביבה ואני מרגישה ברת מזל שהם חלק בלתי נפרד מהצמיחה המוסיקלית שלי.

שתפי בשיר אחד שלך ועל מה הוא מדבר

השיר "ים וערפל" הוא הסינגל השני והיחיד בעברית מהאלבום של הלהקה שלי Maybe Raincoat. הוא נכתב במסגרת קורס כתיבה והלחנה באקדמיה בהנחיית אוהד חיטמן, שנתן לנו תרגיל לשאוב השראה משיר השירים. הסגנון המקראי הזה מאד לא היה לי טבעי ובכלל לא נהגתי לכתוב בעברית לפני כן, אבל יצא שזה אחד השירים שאני הכי אוהבת. את הקליפ הכנתי בסלון ביתי במהלך הסגר הראשון, עם מקרן, מצלמה על חצובה וסרטונים שאספתי ממסעות ברחבי העולם (הטקסט של השיר מצורף בסוף הכתבה).

מה החלום שלך

שאלה קשה, אני חושבת שהחלום שלי הוא להופיע הרבה עם המוסיקה שלי ובעיקר ליצור מפגשים בין אנשים דרך מוסיקה. כיף לכתוב ולשיר ולהקליט באולפן, אבל בסוף ההתרגשות הכי גדולה היא מהמפגש עם קהל ומהחוויה המשותפת איתו.
בגלל זה גם להופיע בהרכב אירועים בקבלת פנים עם קאברים מרגש אותי וגם ללמד פיתוח קול וללמוד מהחלומות של התלמידים שלי. בתקופה שבה אנחנו נפגשים כל כך הרבה דרך מסכים או שומעים מוזיקה לבד באוזניות, כיף ליצור חוויה משותפת עם בני אדם, כשהמוזיקה היא הדבק. לפני הקורונה השתתפתי בפרויקט שבחן את התגובות של חולי אלצהיימר ודמנציה למוסיקה מהעבר שלהם. נפגשנו מידי שבוע, אני והוא או היא, עם רמקול נייד בינינו, מאזינים יחד למוסיקה שהרכיבה את פסקול חייהם. התגובות היו מדהימות.
היה ברור שחלק מהזהות של האדם הזה שב אליו, למרות המחלה. זה לא המחקר הראשון שבוחן את
הקשר בין דמנציה למוזיקה, אבל כאן היה צד נוסף. זו לא היתה רק מוזיקה שהוא פעם הכיר שניגנה באוזניים שלו, זו היתה גם מישהי שהייתה לידו בשביל לחוות את המוסיקה יחד איתו.
לאן שהחיים יובילו אותי אני מקווה שאמשיך ליצור מפגשים משמעותיים בין מוזיקה לאנשים.

ים וערפל

לא מגיע לו שאזכור בכלל את שמו
אבל יעיד הלב אני זוכרת
הלך מבלי לשוב, חשבתי שאמות
אבל, לטוב, לרע, אני נושמת

ים וערפל
טיפות קטנות ובעיניו כוכב נופל
אמר "חיכך כיין טוב",
אמר "ראשך עליך ככרמל".

לא מגיע לו שאזכור מגע ידו
אבל בכל גופי אני זוכרת
כל כך יבשו שפתיו, כזוג נחלי אכזב
כעת רק השתיקה בהן עוברת

קצף הגלים
טיפות קטנות שייחשבו כהבלים
אמר "בליל נצאה אל שדות",
אמר "נשכימה בכרמים".

לאור שקיעת ארד
אל גינת אגוז ירד
שקריו טיפסו אלי
אל המרפסת
את שמו אלי
נשאה רוח ים מלוחה
אבל גם בלי רוחות אני זוכרת

טל ברסיסים
טיפות קטנות
שלראשי כספירים
אמר "אשהה עד אור מחר,
אשהה עד שינוסו הצללים"

ושמאלו תחת ראשי וימינו תחבקני
נירדמנו יחד בשדות
השכמתי כשסביבי רק כוכבים