המדור של לימור – נולה צ׳לטון – מישהי לרוץ איתה

הייתי סטודנטית לפסיכולוגיה, בין שנה ב׳ ל ג׳.

השגתי את עבודת החלומות (אחרי שנים של עבודה בקופות): מנהלת הצגה בתיאטרון חיפה.

הפקה מורכבת, מחזה של בריאן פריל האירי על שלושה מפגינים שנקלעו לאכסדרה המפוארת של ראש העיר במהלך הפגנה סוערת.
כוחות הביטחון חושבים שהם טרוריסטים מסוכנים שאולי אפילו מחזיקים בבני ערובה.. הסוף מצער וידוע מראש.. השחקנים: רות סגל, איציק ויינגרטן ושחקן צעיר ועדיין לא מוכר: דרור קרן.

הבמאית: נולה צ׳לטון האגדית. שיקשקתי. נולה ניצחה על ההפקה ביד רמה. אני נהניתי מאד והיכרתי אנשים שילוו אותי שנים ארוכות.

הסתיימה ההפקה, כל אחד ואחת הלכו להם לדרכם (אבסורד נוראי, כל מי שבתחום מכיר את הקרבה – מרחק המטורללים האלה בעולם התיאטרון).

חלפו להן 30 שנה, והצגה אותה כתבה וביימה בתי עידן התקבלה לשלב הפרזנטציה בפסטיבל הצגות הילדים בתיאטרון חיפה.
עידן בחרה קאסט והיתה אמורה להתחיל לעבוד עם השחקנים, כולם מבוגרים ממנה. בחיל ורעדה התקשרתי לנולה וביקשתי ממנה בנימוס, שתיפגש עם עידן וטיפה תכין אותה למפגש עם השחקנים.
התרגשתי מאד לפגוש את נולה אחרי כל כך הרבה שנים. היא קיבלה אותנו במאור פנים וביקשה מעידן שתיקרא לה את הטקסט.

עכשיו למי שלא מכיר את נולה, אין אצלה לא נעים. האמת בפרצוף, לטוב ולרע.

נולה אהבה מאד את המחזה, כיוונה והרגיעה את עידן ואפילו הגיעה לראן (חזרה מתחילתה עד סופה) האחרון והחגיגי שלפני העליה לפרזנטציה ומאד אהבה את מה שראתה.

עבר זמן והזמנו את נולה אלינו הביתה, זה היה ביום שישי של חנוכה. וכך נולדה מסורת בת 4 שנים, נסענו לקחת את נולה ולן המטפלת שלה, אלינו, כל יום שישי של חנוכה. היו ערבים מרגשים כל כך, מייפל הכלבה המשפחתית – לא עזבה אותה מהרגע שנכנסה ועד שיצאה, כולל ישיבה עליה בעת הארוחה ואכילה מצלחתה, כל פעם היו לנו ביכורי יצירות להראות לה והיא היתה יושבת על הכסא בסלון, מסתכלת, בוחנת, מעירה את הערותיה ואנחנו סביבה, לא מאמינים לטוב מזלנו..

פעם אחת הגיעה איתה גם חברתה הטובה מירנדה קניוק, אלמנתו של יורם קניוק. היה ערב קסום.

לא יכולה לשכוח את הדיון הסוער שנערך מעל ראשו של עילי, שבישל את האוכל שהוגש בארוחה ובהתפלקות יצא לו שהוא רוצה להיות שף.

מירנדה היתה בעד, נולה נגד ועילי בתווך, נבוך ומסתכל בתדהמה מצד לצד בשתי אמזונות שדנות בעתידו…

מסורת ארוח חנוכה took place עד שנה שעברה, בה אמרה לי, די. כבר היה לה קשה. התעצבתי מאד אל ליבי.

השבת ביקרנו עידן ואני את נולה.

עידן בחרה בה כדמות מעוררת השראה מעולם התיאטרון בקורס מרכזי בלימודי הבימוי שלה. היה מפגש מרגש, דברים מפתיעים עלו, לא כולם יכולים להתפרסם…

נולה צ׳לטון, כלת פרס ישראל לשנת 2013, במאית ויוצרת, מביאת סוגת (ז׳אנר) התיאטרון הדוקומנטרי לישראל בשנות ה 60.

לימדה ועבדה עם טובי השחקנים והבמאים: עודד קוטלר, מוני מושונוב, שלמה בראבא, סנדרה שדה, איציק ויינגרטן, דליק ווליניץ, סיני פתר ועוד ועוד.
בארה״ב, היתה הבמאית של דסטין הופמן ומורגן פרימן.

הביאה לחזית השיח, נושאים נפיצים וכואבים בחברה הישראלית כמו יחסים בין יהודים לערבים, יישובי הפריפריה, דיכוי החלש, אפליה, שכול, נשים, האנשים השקופים…

עודד קוטלר ונולה הלכו דרך מקצועית וחברית שנים ארוכות ועד היום.

נולה ריכזה קומונות של תלמידיה ביישובים קרית שמונה ועין הוד למשך שנה, בהן גרו, חיו, תרמו ולימדו. מהשנים הללו נולדו גם הצגות שעלו על הבמה.

היא פעילה ויוצרת עד עצם היום הזה, מתכננת לביים בקרוב הצגה שכתב דוד שולמן: ׳חופש וייאוש׳ שמה. היא עוד מעט בת 100!!!

עיניה נוצצות בסקרנות אל מול כל מפגש אנושי באשר הוא.

תלמידים וקולגות מבקרים אותה עדיין, היא גרה בקיבוץ שדות ים. אשרינו שאישה כזאת פעלה ופועלת בקירבנו.

כל ביקור אצלה מרחיב את חדרי הלב.

תמימה וסוערת וערכית וחומלת.

וממרום גילה ומאמציה ותשוקתה והצלחתה להביא לשינוי ולראיית האחר, השונה, המוחלש – היא מסתכלת בעיניים כלות על המתרחש בארץ האהובה שלה וליבה נחמץ.

ועם כל זאת, תלמידיה ממשיכים את דרכה, מנביטים בעדינות את הזרעים אותם שתלה באהבה כה גדולה ומצליחים להביא שביבים של אור אל מבעד לאפלה.