המדור של לימור – העולם כואב לי

לא משנה עד כמה ננסה להימנע מחדשות, לא לדבר על נושאים נפיצים עם הקרובים והרחוקים, לשקוע בד׳ אמותנו… האמת מתאבכת עלינו.
בואו נודה: האנושות די איבדה את זה. נראה כאילו בורא עולם מציץ לו מבעד לעננים ואומר: הסטארט-אפ הזה – לא כמו שדימיינתי….
חייבת לשבח את עצמי ולציין, שאני עליתי על זה כבר די מזמן.

הרגשתי על הכביש תדר אחר.
אנשים פחות שומרים על הנתיב ומשייטים להם מחוסרי החלטיות, הולכי רגל שעוברים כביש כאילו חייהם אינם יקרים להם. מוסחות דעת ברמה מפחידה! יותר צפצופים והבהובים מוטרפים כאלה… מכירים? לפנות נתיב, לנהוג מהר יותר, תכלס To get the fuck out of the way ומה עם אירועי הדקירות והאלימות? כל פעם שאני חוזרת מהכביש וכל איברי במקומם, אני סוג של אומרת לעצמי בקטנה את תפילת הגומל… שלא לדבר על נסיעות ארוכות ומאתגרות למדינת תל אביב, שם בכלל… כפרה… ג׳ונגל.
במרכולים מרגישים את הוייב הזה שיש בערבי חג – שעה 14:00 בצהרים – עיניים תזזיתיות, עגלות שוברות בזוויות מפתיעות וחוסר סבלנות בולט – רק שכל הזמן ככה…
מערכת החינוך סוערת, כמו גם מערכת הבריאות…
עדיף שאסתום לגבי מה שקורה במערכת הפוליטית.

גם על עצמי אני מרגישה את זה. צימצמתי עד לא מזמן טיפולים ריגשיים, כי הרגשתי שהטנק ריק ולא מגיע למטופלי הנהדרים מטפלת חסרת סבלנות ויכולת הכלה.
לאחרונה המצב השתנה ושוב פוסעים לכיוון הקליניקה, אחד אחד ובאין רואה (איפה חיים נחמן כשצריכים אותו…), שוב מטופלים….

כל אלה מובילים אותי למסקנה המתבקשת. כולנו מתנהגים כאילו חווינו פוסט טראומה. מורכבת. מה זה אומר? מורכבת הכוונה, שזאת לא רק טראומה אחת, אלא שכבות של טראומות נשכבות אחת על השניה מותשות ועם הלשון בחוץ.
אירחתי לאחרונה את רופאת השיניים שלי. אישה באמת מדהימה, לא מהאיזור. הכי קולית בארץ.

בחרו היא ובני ביתה שלא להתחסן, כמו אני ורוב בני ביתי. נהגתי לאורך התקופה לשאול אותה מה שלומה ואיך הם מתמודדים עם המצב. חשבתי שהם סבבה אגוזים. רק כשהיו אצלי, הבנתי כמה לא סבבה ולא אגוזים זה היה עבורם. עשינו לזמן מה סוג של קבוצת תמיכה בדיעבדיות. מה אמרו לנו ועלינו, איך הילדים התמודדו… אין מה לומר. היה משחרר ומעצים. ומה עם אלה שבחרו כן להתחסן? חלקם סבורים שגם נפגעו מהחיסון ונדבקו, לפעמים גם קשה, הרגשה מוזרה… ומה עם הסגרים הפסיכיים שכפו עלינו? והמשבר הכלכלי שנוגע כמעט בכל אחת ואחד מאיתנו…

בקיצור, סליחה אם אני לא פופולרית… אבל יש מין הרגשה שעשו על כולנו סיבובנקו (שזה שם חיבה לסיבוב, בשפתו של חנוך לוין).
אני זוכרת שבכל תקופת הסגרים כשהיינו כולנו בבית, לימודים בזום של הבת ובן זוגה, המשך שירות לאומי של הבן לכאורה כרגיל, ואנחנו בניהול העסק המשפחתי, שמתי לי למטרה – לשמור על הבריאות הפיסית אבל לא פחות חשוב – הנפשית, של בני הבית.
אירגנתי ערבי נושא, פינקתי עד כמה שיכולתי, עיצבנתי הכי פחות שיכולתי ונהגתי כמו רוברטו בניני בסרט: החיים יפים.
זיהיתי את הטירוף והרוע שהתבריינו להם בחוץ, אבל ניסיתי לבעבע (מלשון בועה) את אהובי ליבי, בהצלחה חלקית, אני חייבת לומר.
אז מה ניתן לעשות? קודם כל – להבין ולעכל שאנחנו במצב של פוסט טראומה מתגלגלת.
להבין שהעצבים של כולנו דקיקים, שבירים ופועמים.
פחות לחפש ריב, אם פוגשים אחד, לנסות להרגיע, לא לשלהב.

יש לי צמח מרפא אחד ושמן שאני פונה אליהם כשאני מרגישה שאני סתם מחפשת ריב ומדון.
הצמח: זיזיפוס ג׳וג׳ובה. השמן: שמן אתרי ורד.
יש לי בקבוק משלי. לוקחת שוט קטן מהצמח, מוזגת לי טיפה מהשמן ומורחת על פנים האף, יושבת רגע ומנסה להירגע. בדרך כלל מצליח לי.
רק הייתי שמחה אם השמן שמרגיע אותי לא היה עולה כמו בית קטן על הכרמל… גם הצמח, כפרה… נדיר ויקר.
בהחלט אפשר להירגע גם עם שמן אתרי לבנדר שהוא זמין ופשוט לכל כיס, וחליטה של קמומיל, מליסה, מרווה…כמה נחשי זעפרן שמסתבר שהוא ממש תרופה לענייני חרדה ודיכאון!

אמבט עם כמה טיפות (8 ליתר דיוק) שמנים אתריים: לבנדר, קמומיל, נירולי, מליסה, תפוז, שמטופטפים על כפית מלח, מערבבים היטב ורק אז מוכנסים לאמבט. יכול ממש לעזור להירגע, לאסוף בכפית את השפיות המפוזרת, שוב, למקומה הרגיל… ולהיות סבלניים.
כולי תקווה שהתדר הפצוע והמרוט יחלים ויירגע וכולנו נחזור לשטויות הרגילות שלנו.

אבל עד אז – מודעות שמה שעברנו כולנו, לא פשוט בכלל, הנטיה ללכת הלאה מבלי להתייחס לכך, סטייל – היה – נגמר, מה אתם עושים עניין…לא רעיון טוב ושיקח זמן לנקות את זה מהסיסטם.
ולמי שיכול, שייעזר בטיפול, מכל סוג שיסייע לו.

---

כף עלי מליסה
כף פרחי קמומיל
כף עלי פסיפלורה
5 חוטי זעפרן
כף דבש איכותי
2 ליטר מים

שמים במסננת גדולה את כל הצמחים האלה
ומשרים במים הרותחים למשך 1/4 שעה.
כשהתמצית מתקררת מעט, מוסיפים את הדבש
ושותים לאורך כל היום.

---