המדור של לימור – אלימות נגד נשים – ההיית….

פעם ראשונה, מחנה קיץ של הצופים – כיתה ח׳. שבט כרמל. נשארתי במאהל לשמירה עליו, יחד עם חברתי נעה שהרגישה לא טוב באותו היום. חבורה של נערים מהשכבה שלנו, נכנסה והתחילה לעשות עניינים. תפקידי היה לי מאד ברור. נעמדתי וביקשתי במפגיע שיעופו משם. הם לא ספרו אותי והמשיכו במעלליהם. אחד מהם אפילו כפת אותי בשפיפה. בטנו השרירית היתה סנטימטרים ספורים מפי. לא היססתי לרגע והענקתי לו את נשיכת חייו. הוא עזב אותי מייד תוך קללה עסיסית ורץ למרפאה. חבריו רצו מיד אחריו.

אני הייתי מאושרת, למרות שעד סיום המחנה, חברי הקבוצה ההיא נבחו לעברי בכל פעם שראו אותי. אבל אלו היו נביחות חלשות ומהוססות. אולי חששו שאגיע גם אליהם.

>בנוסף – הייתי כוכבת השבוע בקבוצתי שלי, על עמידתי בפרץ נוכח הוונדליזם שעלול היה לקרות.

עד היום הננשך ואני מתפוצצים מצחוק על הסיטואציה, איש עסקים מכובד, נוסע לו ברחבי העולם כשצלקת קטנה, מתנה ממני, מעטרת את צד הבטן שלו, עד עצם היום הזה.

הפעם השניה, זוגיות טריה בהתהוות, איש סגל בכיר, שלא לומר פרופסור צעיר במוסד אקדמאי מהמובילים בארץ, הבחור מודה שמכות עושות לו את זה (לא ששאלתי…) ובלי היסוס מביא לי הדביל אחת הפוכה. לפני שארזתי את מעט דברי על מנת לטוס משם, ׳בטעות׳, ברכיה נשלחה ממני אליו במטרה להוציא אותו מועד הורים.
הפרצוף שלו – היה priceless. כאן כבר לא התבדחתי. זה היה מבהיל ומעליב וגם: איפה שיקול הדעת שלי, תהיתי. במקרה הזה, איכשהו לא מצאתי לנכון לשמור על קשר עם אותה תולעת פסיכופטית. מאז טפו טפו, לא חוויתי אלימות גברית.

אני, מאז ומתמיד מיצבתי את עצמי כמי שיודעת לשמור על עצמה. אבל מה עם כאלה שלא, יש נשים עדינות, לעיתים בעלות נטייה לרצות, נראות יפה, למה בשם אלוהים אנחנו צריכות לפחד?

כתבתי פעם, שבעברי היו 3 דקות בהן נראיתי טוב ממש. באותה תקופה, היה בוקר בו התראיינתי לתכנית טלוויזיה כלשהי בתל אביב. בחזור, עצרתי לעשות קניות בשוק בעיר מגורי אז.

זאת לא היתה הפעם הראשונה בה הייתי בשוק הזה. הכירו אותי היטב. אבל לא ככה. הכירו עם טרנינג, סתורת שיער, 06:00 בבוקר, קונה עבור הורי, עבורינו ועפה משם.
הפעם – בגדים, איפור, שיער… ראיתי את ההלם. ואז הדיבורים. נוסח ׳מה הייתי עושה לך׳ ולהקתו..

עכשיו, אני די משוחררת חרצובות לשון. מצד שני רגישה להחריד. לא מצאתי את עצמי בסיטואציה וזזתי משם טרם השלמתי את קניותי.

אמי הפרקטית לא ממש הבינה על מה ולמה לא ערכתי את הקניות אבל השכילה לא לחפור שם. את היתר השלמתי יומיים לאחר מכן בתלבושת ב׳ רגועה ובלתי מוציאת עיניים. וזה מסר חמור מאד לדעתי.

תהיי קטנה, אל תמשכי תשומת לב, אל תעוררי גלים. תחליקי, אל תעשי עניין, אז אמרו, לא ממש פגעו בך פיסית… ומשהו קצת היסטורי.

לדעתי כל ענין השואה והתקומה, מה שהעם שלנו עבר, יצר צבָּר, טיפה, איך לומר? חצוף, מרפקן, בוטה, לעיתים גם מטריד. לא כולם כמובן!

אני מדברת על תדר שנובע מחסר, מצמד המילים האיום שהטיחו באלה שכן הצליחו לשוב מהתופת: ׳כצאן לטבח׳.

אז יש את עיקרון המטוטלת, מי שסבל ממשהו, ילך הכי רחוק מזה, 180 מעלות ממש. לזאת כוונתי. גם בני עדות המזרח שרחוקים היו מללקק דבש עם הגיעם ארצה: אפליה, התנשאות, הקטנה, הסללה כל המילים הנוראות האלה, ומכל פצצות המצרר הזה היה אמור להירתך – עם.
ומתיחות ביטחונית קבועה, מלחמות והלם קרב, ויוקר ואיבה בין מגזרים ומה לא… פלא ששרדנו עד כה.

אני משרטטת מפה נפיצה, שאלימות, ממש שלובה בה, שתי וערב. ונוסיף כדובדבן את הקורונה. סגר וחשש ושסע… אבל!

אנחנו הנשים – לא מסכימות להיות הכליא ברק של כל זה. לכו לשחק כדורגל, סיף, תרביצו בצורה לגיטימית בחוגי אמנויות לחימה, לכו לטיפול (גם אנחנו לא פטורות..) תרקדו במפגשי ריקודי עם או ריקוד אפריקאי, כל מה שישחרר לכם את הציפור השחורה הפגועה, שמחפשת נקם.

ולכן אחיותי, עצמאות כלכלית הינה אבן פינה אולי הכי חשובה בעיני. פעמים רבות נשארות נשים בזוגיות בלתי מזינה משיקולים כלכליים ואין בי שמץ שיפוט על זה. פרנסה זה א-ב של קיום! טרור כלכלי הינו כלי נשק עוצמתי ונורא. אל תסכימו להיות שם. גם אנחנו יודעות להתפרנס. זה יכול לקחת זמן, אבל חשוב לשאוף לזה, גם אם הזוגיות שלכן מצויינת.

חשוב לא פחות לדעת להגן על עצמך. אישית אני בעד קרב מגע, יש בשיטה הזאת משהו מאד פרקטי ויישים, די מיידית.

נסו לשלב בתזונת הבית חליטות מצמחי מרפא מרגיעים: בבונג, מרווה, דמיאנה, וורבנה, מליסה, ככה בלי הרבה דיבורים, להניח על השולחן חליטה של כל אלה ולמזוג לכל אחד מבני הבית.

שמנים אתריים הדריים מהר מאד מעלים את מצב הרוח. פשוט להתיז בחלל החדר או לשים בדפיוזר להדפה (הרחה).

ועוד משהו שאולי יעצבן אתכן. אל תחפורנה סתם. בתור אחת כזאת לפעמים, מותר לי לומר שנשים לפעמים יודעות לחפור. לא לקפוץ עלי. אני מדברת על מצבים בהם החפירה והשיגוע הם בלי סיבה. וברור מאליו ששום סוג של חפירה, אינה מצדיקה אלימות מכל סוג שהוא!

כבוד הדדי בין בני הזוג, ככה נרצה שגם הדור הבא יחיה, לפחות אני יודעת שזה הכי חשוב לי בעולם.

ועוד שני דברים שאיפיינו מקרי רצח אחרונים. קינאה אובססיבית – אינה שוות ערך לאהבה. שימי לב. האם הקשר עמוס בנצרכות והזדקקות שלך? האם מבודדים אותך ממשפחה או חברים? האם דיבור תמים עם גבר אחר כרוך בסצנת קנאה בלתי פרופורציונאלית? או איום בפגיעה עצמית במקרה שתעזבי…

כל זה – לא אהבה, אלא בעלות. וטירוף. ואם ישנו מופע אחד בודד של אלימות – לא לטשטש או לטאטא או להתעלם או לחשוב שלא יגיעו עוד. כי יגיעו עוד רק שאת לא תישארי לחוות אותם.

ודבר אחרון, אם החלטת להיפרד, להיערך לזה. לא להיות לבד. לא בהיערכות ובטח שלא בזמן הפרידה עצמה.

לא פשוט. אני מודה.

שאלוהים וגם אנחנו נשמור על עצמנו