לאחרונה, אני מוצאת את עצמי עוברת בדרכי הביתה במכונית, לימיני ניצב בית הקברות של זכרון יעקב, אומרת לאבי ז״ל שקבור ממש צמוד לחומה, ׳הי אבא, תודה על כל מה שעשית למענינו׳ וממשיכה לי בדרכי.
נזכרת איך בחופשים, הייתי מצטרפת אליו לנסיעות העבודה, קרית שמונה, חצור, בית שאן, אור עקיבא, זכרון יעקב, איזורים שנחשבו פעם פריפריה.
שנינו היינו חובבי השתכשכות במקורות מים (בניגוד לאמי ואחי) אז תמיד היו מעורבים ים או בריכה, ממתק כמובן, מה רע?
ועולה מיד המחשבה, אם הוא היה כל כך קשה, אז למה התעקשתי להצטרף אליו לנסיעות הללו? אולי לא הכל היה רע?
אז בפינת הכנות, אבא שלי היה איש קשה. וביקורתי וחד ורואה כל דבר ומשליך זרקור של אור בעל ניחוח ק.ג.ב על חולשות ופחדים.
כשהיה בבית, האווירה היתה מתוחה ולא נעימה.
אהבנו, יסלח לי אלוהים, כשהיינו שלושתינו, אמי אחי ואני. כשהוא נכנס הביתה, עברנו כולנו לדום. מתוח.
אני יודעת שהדבר הספציפי הזה גרם לי לסלוד מדמויות סמכות שתלטניות ולהתרחק מבוסים מרחק ת״ק פרסה.
התרסתי בדבר שהיה יקר לליבו ביותר: הלימודים.שלחו אותי לבית הספר הכי הישגי ויקר בארץ, בתמורה, הבאתי 5 שליליים בכיתה י׳. במקצועות ׳זוטים׳ כגון מתימטיקה, פיסיקה, אנגלית…
חבר שלו, רכז השכבה שלי, נאלץ לשלוח אלינו הביתה מכתב, עליו התנוססה התרעה לפני ניתוק…אם לא אשתפר – אשאר כיתה.
חבר שלו, רכז השכבה שלי, נאלץ לשלוח אלינו הביתה מכתב, עליו התנוססה התרעה לפני ניתוק…אם לא אשתפר – אשאר כיתה.
מה גדולה היתה הפדיחה. בת של מורה ותיקה ומוערכת (וגם אהובה) ומפקח במשרד החינוך, מועמדת להישארות כיתה. זה לבד, לחוד מהטירור שניסה להחיל עלי, היווה תמריץ וביום ההורים הבא, אירוע טראומטי לכשעצמו, אמי שבה כשחיוך נסוך על פניה. השיפור היה דרמטי.
אבי היה איש מרתק. בעל ידע מקיף ומעמיק. ספריית ענק כיסתה קיר שלם בסלון הגדול מידי, בביתנו שבחיפה.
לא היה נושא שלא היה בקיא בו.
מאחר ונאלץ לצאת ולעזור בפרנסת הבית, לא השלים את לימודיו. עלה ארצה לבדו, אביו ואחיו נפטרו ברומניה כשהוא בישראל, רק לאחר נישואיו השלים בגרות ואף למד כאב צעיר ובעל משרה מלאה תואר בכלכלה וחינוך.
הוא השתלב במשרד החינוך והיה למפקח בתחום אומנות לעם וחינוך מבוגרים.
מה זה אומר?
הבייבי שלו היו יישובי הספר והפיתוח. הוא התעקש להביא אליהם תרבות ואמנות. הקים את רשת המתנס״ים בצפון, מחדרה ועד ראש הניקרה, היה נוסע בטנדר שעליו הועמסה מערכת קול מותאמת לשנות ה – 70, בין יישובים, הטנדר נעמד במרכז היישוב וקונצרטים קלאסיים הושמעו שם בקולי קולות. הצגות הובאו מהמרכז ליישובי הצפון תחת פיקוחו ובנוכחותו. היה חבר וועדת הרפרטואר של אומנות לעם,
יזם קורסי מדריכי אמנות. זימן לעין הוד אומנים מתחומים מסקרנים כגון אריגה בנול, ויטראז׳ים, אמייל, כמובן ציור, קרמיקה, אבל הבסט.
הם לימדו את המדריכים שהגיעו מרחבי הצפון, שחזרו ליישוביהם והתחילו ללמד את המלאכות הללו, מימשו את עצמם וגם התפרנסו היטב.
עשה המון למען התרבות והאומנות בארץ. כל זאת מתוך כבוד עמוק לתרבות המוצא של תושבי היישובים.
עזר לחברים ומשפחה למצוא עבודה, דיור, ענייני בריאות. באמת היה איש טוב חרף כל מה שכתבתי ועודני עומדת מאחורי מילותי.
בעת משבר, מכל סוג, עמד כמו צוק איתן לסייע ולתת מענה ומזור.
כמה אני שמחה שלאחרונה אני מצליחה לראות גם את הטוב הלא מועט שהיה גלום באיש הזה, שהיה האבא שלי.
שמחה שמקום קבורתו נודע והוא כמה מטרים מהבית שלי. ככה שאני יכולה להחליף איתו מדי בוקר כמה מילים (הוא לא עונה, לפחות לא בקול רם…)
מבינה את ההקרבות המפליגות שעשה (הוא ואמי) על מנת לעזור לנו, לדאוג שנלמד ושיהיה לנו מטה לחם, קורת גג. מרגש אותי ממש. באמת.
אז לחיים אבא, אוהבת אותך ומסכימה לסלוח לך על הטעויות (והיו!) נשתמע מחר כשאחזור מסבבי ההסעות. 
סלט צנון בצל ושמן זית להמסת אבנים בדרכי השתן
יהודה עברון על פי הרב ויזל נטורופת, אולי ראשון בארץ, מעיר הקודש ירושלים.
סיפור שהיה כך היה:
נתגלו לאבי אבנים בדרכי השתן. כאבי תופת, אולטרסאונד. כן. יש אבן, אבל אבא שלי חשדניסט כפי שהיה, פנה ליועץ הבריאות שלו איש יקר שנקרא רב (ר׳ בסגול) ויזל שיעץ לו להכין מדי יום סלט צנון מרוסק היטב יחד עם בצל חתוך ושמן זית. עזבו הכל, הריח…למות!
כך עשה מספר שבועות הגיע לאולטרסאונד שלפני הניתוח המיועד: האבן נעלמה!!!!! ואני לא מאשימה אותה נוכח הריח והעוצמה של משתתפי הסלט.
בפינת הכסת״ח: זאת אינה המלצה רפואית, והערה מקצועית שלי, לא הייתי מתעסקת עם אבן שגודלה יותר מסנטימטר אחד. כיום ישנו פרוטוקול מעולה ויעיל של צמחי מרפא לטיפול בעניין. אבל השוק במשפחה על היעלמות האבן היה גדול, כמו גם השמחה.
משתתפים: 3 צנונים, בצל גדול, כף שמן זית
אופן ההכנה: מגררים בפומפייה את הצנונים, חותכים את הבצל לקוביות קטנות, מוסיפים שמן זית, מקללים אותי ואוכלים. בתיאבון.