זוג לילד מקסים שאני מכירה סיפרו לי שהם מרגישים את המבטים של כל הסובבים אותם, מבטים הבוחנים את הילד ולא משנה לאן הוא הולך ומה הוא עושה, זוכרים לו את חוסר השקט, את הריצות, את הצעקות, את לקיחת דברים ללא אישור.
אני רואה שתוך כדי שהם מספרים לי העיניים שלהם מתרוצצות, הם מביטים אחד לשנייה כמבקשים אישור זה מזו. הילד מרוחק מעט ולכן הם מרשים לעצמם לשתף (כך הם אומרים לי) הם לא רוצים שהוא ישמע את השיחה ובנוסף הם רוצים לראות מה הוא עושה. ״התפקיד שלנו הוא: מצד אחד לשחרר ומצד שני לחנך, ילד זקוק לגבולות ולעוגנים."
הסתכלתי על המבטים בין בני הזוג, הייתה שם הבנה עמוקה והמון אהבה.
במשפט אחד סיכמתי את המפגש בינינו: ״אני רואה שאתם עושים עבודה טובה, סומכת עליכם שתמשיכו ביחד להצעיד את הזוגיות וההורות למקומות טובים והכי חשוב תמשיכו להתחבר ללב ללא שיפוטיות.״
הם התרגשו והודו לי ואני הייתי גאה בהם. באמת זוג מקסים, נוכח, המנווט את חייו עם חכמת הלב.
נזכרתי במשפט מרגש של ימימה ״הַחִבּוּר עִם הַלֵּב יְאַפְשֵׁר לְךָ לִמְנֹעַ הִסְתַּכְּלוּת שִׁפּוּטִית״ (ימימה)
הכוונה שבמקום שבו ישנו חיבור ללב המבט יותר רך, יותר מחבק, יותר מקבל, יותר אוהב.
לא פעם אני נשאלת כיצד ניתן ״לִמְנֹעַ הִסְתַּכְּלוּת שִׁפּוּטִית בַּחִנּוּךְ?״
ראשית, חייבת לציין שבראשית הקשר או לאחר שהבושה נעלמת והשגרה קיימת, אין צורך לחנך את הבעל או האישה הם מגיעים למערכת הזוגית ואח"כ לברית קידושין מחונכים. כל אחד והחינוך שממנו הוא בא, כל אחד והתרבות שממנה הוא יצא. כשאני אומרת תרבות הכוונה שכל אחד הוא תבנית נוף מולדתו ( ילדותו, ביתו, שכונתו, עירו ,ארצו..) לכן חשוב להשתדל לא להסתכל בצורה שיפוטית, לא בצורה ביקורתית, לא על מנת לתקן, על מנת להצמיח ולבנות ביחד בית מכבד.
אחד הדברים שלמדתי זה לשתף, להגיד מה הייתי רוצה, לא מצפה ולא מתאכזבת, לא מה חסר? אלא למה אני זקוקה כעת. כל שיח נרשם בתת מודע של הילד שלנו ובזמנו נרשם בילד שבתוכינו וזו בעצם נקודת הזינוק שלנו ושלו. זה מה שאנחנו הבאנו לזוגיות ולהורות וזה מה שהילד שלנו יביא בבוא היום לזוגיות שלו ולהורות שלו.
כמובן שאת ההסתכלות השיפוטית את ההרגלים שלנו, את תפיסות החינוכיות שגדלנו עליהם, אנחנו מגיעות עם תובנות חינוכיות מגוונות לאור מה שהיה מוכר לנו.
כדי להוסיף ניחוח חדש עלינו להבין שאחד הכלים החשובים בחינוך הוא הדרך שבה אנחנו מסתכלים על בני הזוג שלנו, על הילדים הפרטיים שלנו, על התלמידים שלנו, האם ההסתכלות היא שיפוטית? האם שמנו לעצמנו כמטרה להצמיח את הילדים או לתקן אותם? ילד שיחוש דחייה יגדל ללא ביטחון.
כנ״ל בזוגיות כשהמבט שיפוטי, ישנה תחושה של: אני לא מספיק , אני לא אהוב/ה, אני לא ראוי/ה אני לא שמח/ה. ילד (גדול וקטן) החי בביקורת והשוואות, יהיה ילד עצוב, מופנם, ירגיש דחוי ולא שייך.
לכן, כאמא הדבר שהיה הכי חשוב עבורי זה מה אני יוצקת בבית שלי עבור ילדי, כמה אני זמינה עבורם, קשובה, כמה אני מכילה וכמה אהבה אני מכניסה לבית.
כל הדברים הללו יכולים להתקיים רק כאשר אני מקבלת את עצמי, אוהבת את עצמי, מכבדת את עצמי. באופן טבעי זה יוצא החוצה.
בהמשך אני לא מוותרת ובודקת, מי שומר על ילדיי היקרים? בשעות הלימוד, כאשר הילד מחוץ לבית.
כמחנכת הדבר שהיה הכי חשוב לי זה לאפשר לילד להרגיש שייך, אהוב, רצוי, יחיד ומיוחד בתוך מארג החינוכי עם כל הילדים.
זו הזמנה ״לִמְנֹעַ הִסְתַּכְּלוּת שִׁפּוּטִית בַּחִנּוּךְ.״ חינוך בבית וחינוך מחוץ לכותלי הבית ובכל הקשרים שלנו הזוגיים וכהורים.
ב 11.8 נחגוג את יום האהבה-ט״ו באב, זכרו שהכל מתחיל באהבה וקבלה עצמית ,לא מתוך יהירות אני הכי הכי, אלא מתוך הבנה שכולנו שוגים ואני מקבלת את עצמי עם המשגים ובכך אני מקבלת את סובביי גם כשוגים, תמיד אפשר לקחת אחריות ולתקן – לא מדובר על משגים המסכנים חיים.
ט״ו באב שמח כזוג וכהורים וגם למי שבדרך לזוגיות. זיכרו שהמבט בעיניים ללא שיפוטיות מקרב את הקשר, נוסיף לזה קורטוב של מילים מצמיחות והינה בנינו עוד חיבורים כשהלב הוא חלק משמעותי בחיים והמחשבה מזמנת עתיד טוב יותר.
״הַחִיבּוּר עִם הַלֵּב יְאַפְשֵׁר לְךָ לִמְנֹעַ הִסְתַּכְּלוּת שִׁפּוּטִית״ (ימימה).
ריקי לוי (.M.A בחינוך)
