בתום חג הפסח אנחנו נמצאים ב 10 ימי תודה כל יום מוקדש לתודה אמיתית ומשמעותית עד יום העצמאות.
מוזמנים לברר מהם התודות שלכם, זו הזמנה להכניס את ימי התודה למערכת החינוכית.
הרי מהרגע שנחצה ים סוף, משה פתח בשירת הודיה ובני ישראל הצטרפו אליו בשירת תודה שפרצה מליבם. וקרו עוד ניסים על הדרך למול האתגרים…
אז מהי התודה הראשונה שלי?
יצאתי למסע מרגש במסגרת תוכנית הנקראת ״הללי״ תוכנית של תל״י (תגבור לימודי יהדות המוכרת ומאושרת ע״י משרד החינוך).
התוכנית מיועדת למנהלי בתי ספר וזכיתי להשתתף בה כמנהלת גן (גן ריקי). לאחר שנתיים של לימודים מרתקים על יהדות ארה״ב יצאנו למסע (בשל הקורנה המסע התעכב בשנתיים)
המטרה הייתה לבחון מה קורה ליהודי ארה״ב כיצד הם שומרים או מנסים לשמור על יהדותם למול כל האתגרים?
להיחשף לזרמים שונים ביהדות ולראות כיצד הם מתמודדים עם האתגרים החינוכיים כיהודים, כבני זוג, כהורים ושאלת השאלות למה הם לא באים הביתה לישראל? מה יהיה עם דור ההמשך?
יצאתי למסע נרגשת ובתרמילי: סקרנות, התרגשות ודעות קדומות. התודה הראשונה שלי הינה תודה גדולה על הזכות להצטרף למסע/ זה לא מובן מאליו .
פגשתי מנהלות/ ם ומנחות/ ם מדהימים איכותיים, הייתי גאה שאלו הם חוד החנית במערכת החינוכית .
כאן בבית בארץ אנו מקטלגים בני משפחה, אנשים, שכנים, מכירים, ע״פ התנהלותם ואורח חייהם דתי/ חילוני (מילה שאני לא אוהבת) לדעתי אין אנשים שתפיסתם היא חד משמעית ללא קודש, הם בוודאי מקדשים משהו וכל עולמם אינו רק חול אני לא מכירה יהודי שלא חגג את פסח כל אחד בדרך שהוא בחר, אבל לכולם ברור וידוע מי המנהיג שהוציא את בני ישראל ממצרים ומה אכלו כשיצאו ואילו ניסים עשה הקב״ה לבני ישראל.
בניו יורק פגשתי מנהיגים רוחניים מכל הזרמים: אורתודוקסיים, קונסרבטיבים ורפורמים.
פגשתי מנהלי בתי ספר פרטיים -יהודיים ומחנכים מכל הזרמים ועוד, אומנים, ואת האדריכל והאומן בעל שם עולמי, גיורא אהרון, שנולד בשעריים ברחובות, שבכל יצירת האומנות שלו הוא משלב פסוקים מהתנ"ך וכתבים יהודיים, מדובר ביצירות מופת שהוא מתרגם לשלל השפות על מנת להנגיש לכלל בני האדם את כתבי הקודש והמסרים הרוחניים.
הפסוק ״ושכנתי בתוכם״, ״עגל הזהב״ ״והאור״ ליוו את ההסברים המרגשים שלו והפכו אותם למוחשיים.
גילתי אנשים הבוחרים כל בוקר להיות יהודים ולהילחם לשמור על דור העתיד כיהודים גאים.
בכל זרם שפגשתי הקודש והחול התמזגו עם המון כבוד וגאווה ליהדות.
המילה ישראל ריגשה כל פעם מחדש, ארץ ישראל היא הבית של כולם. כל הזרמים מעודדים את הילדים, לעלייה, כולם מעודדים לשירות לאומי או צבאי בארץ ישראל.
קירות בתי הספר ובתי הכנסת דיברו גאווה ליהדות .
בבית הכנסת הראשון פגשנו 3 נציגים: רב אורתודוקסי מודרני, רב קונסרבטיבי ורבה רפורמית. הם שיתפו באתגרים בלשמור על הקהילה היהודית בעקבות הקורנה, ובכלל בגולה. הם סיפרו על הקשר ביניהם כראשי קהילות שונות, דיברו והקשיבו זה לזה בכבוד.
באתי עם ״ דעות קדומות״ ״פסלתי״ זרמים מראש והבנתי מהר מאוד שכולנו יהודים ומחוץ לגבולות הארץ האתגרים לשימור היהדות הם גדולים יותר.
אצלינו כל דבר בעל ניחוח יהודי נקרא "הדתה" ושם הם גאים להיות יהודים! כל סממן יהודי גורם להם להרגיש שייכים וגאים ביהדותם. התפילה שגורה בפיהם (של כל הזרמים) מתוך אהבה כנה.
בבית כנסת הרפורמי בשבת הגדול הנערים /ת נהלו את התפילה, ההורים, הסבים והדודים היו נרגשים וגאים. הייתה תחושה של שייכות, של תמיכה, עידוד וגאווה. כדי שהילדים הקטנים לא יפריעו בתפילה, בתוך המבנה ישנו בית כנסת בנפרד עם בייביסיטרים ואיש חינוך.
התפילה התנהלה כשרוח הקודש אפפה את בית הכנסת, הייתה דממה, אף אחד לא דיבר, לא צחק, לא קטע את הנערים מלנהל את התפילה, הייתה אווירה מיוחדת.
זה היה שונה ממה שאני מכירה ויחד עם זאת היה מרגש מאוד.
בסוף ההורים בירכו את הילדים בברכת הכוהנים מתחת לטלית ענקית.
רגע לפני שנכנסתי לבית הכנסת החלטתי שאני לא שופטת, באתי עם לב פתוח.
במוסדות החינוך בכל הזרמים הדגש הוא על ישראל כבית ליהודים, והיהדות כמקור לחיים טובים יותר.
שמעתי ילדים שרים, מתפללים מתוך אהבה, לא מצטדקים, יהודים גאים.
בכל פעם מחדש הוסבר לנו על חשיבות הקהילה, המשפחה ועם ישראל .
המסע טמן בחובו עוד הרבה מפגשים עם זוגות מעורבים צעירים ומבוגרים מאוד, עם סטודנטים מדהימים, אחת הסטודנטיות סיפרה בהתרגשות שהיא עושה עלייה בקיץ במסגרת תוכנית ״הילל״.
היינו בבית ספר עברי ציבורי ב״הארלם ה״ שמהותו תרבות ישראל והשפה העברית. הרעיון הוא שאותם ילדים בבוא היום יהיו שגרירים של העם היהודי, הם באים לישראל לביקור בכיתה ח׳ ונחשפים מקרוב לתרבות היהודיות על שלל צבעיה.
פגשנו הורים שבאו רק לשליחות קצרה ונשארו כבר מעל עשור, הגעגוע ואהבת הארץ ליוו את השיחה.
פגשנו ילדים בתנועת הצופים שכל מבוקשם של ההורים, שתהיה להם זיקה, אהבה וגאווה לארץ. אני בטוחה שהילדים הללו יהיו השגרירים שלנו בהווה ובעתיד, ילדים נפלאים.
תוך כדי המסע שאלתי את עצמי מה נכון להכניס למוסדות החינוך
מה המינון? איפה הגבול?
הבנתי שכאשר אני מנגישה באהבה, עם חיוך, לא מתוך מקום של ״להחזיר בתשובה״ מתוך מקום של גאווה ביהדות שלי, במי שאני כישראלי, בלי להצטדק רק אז נצליח לגייס את הנוער להיות שותף זוהי מהות ״העמיות״
אז אם אני יותר חילונית או דתית זה כבר לא יהיה רלוונטי כולנו יהודים ישראליים.
אז לתודה הראשונה שלי מצטרפת הזכות לגור בארץ ישראל הבית שלי.
״אין לי ארץ אחרת״ כמה טוב שחזרתי הביתה שופעת בחוויות מעצימות. תודה!
ריקי לוי (.M.A בחינוך)
