אני זוכרת כילדה שלא יכולתי להכיל את סיפורי הזוועות, הפחד והאובדן, אבא שלי נולד ביער בין פולין לרוסיה, כאשר חרב האימה והמוות מרחפת על ראשיהם של בני משפחתי שהספיקו לברוח מגטו וורשה.
למזלנו אם אפשר להגדיר זאת כמזל, אבא לא היה בגטאות.
אך כילדה מצאתי תנחומים מהצד התוניסאי של אימא למרות שהניסיון השיטתי המפלצתי לא פסח על יהדות תוניסיה הם עברו תקופה קשה מנשוא.
את סיפורו המלא של אבא שלי איגדה אימי אסתר פינס בספר מרגש "והגדת לבנך, זיכרונות ילדות שלא ימושו לעולם".
בשנים האחרונות אבא שלי מספר את סיפור ילדותו לתלמידים בבתי ספר, למכינות ולכל המבקש.
כשהתחלתי את עבודתי כגננת בגן הילדים, ידעתי שנושא כאוב זה לא אכניס לתוכנית הלימודים באופן ישיר.
בימים אלה, אני ממליצה למנף את ערך הסובלנות לאחר וקבלת האחר, לתת דגש על אהבת הארץ כביתו היחיד של העם היהודי.
מניסיוני כאימא הבנתי שצדקתי, באחד הלילות כשרציתי לקלח את אחד מילדיי שהיה בן שלוש פלוס הוא התנגד להיכנס למקלחת, התייפח ולא יכול היה לעצור את בכיו. כשנרגע הופתעתי כשסיפר עם דמעות, שהגננת סיפרה להם בפירוט על תאי הגזים, הגננת "נסחפה" בתיאוריה.
לימים ילד נוסף שלי סיפר לי על "היום השחור" יום בו הילדים התבקשו לצייר רק בשחור מכיוון שזה יום עצוב.
מצאתי את עצמי בשני המקרים מנחמת ומרגיעה, מספרת בשבחה של ארץ ישראל המדינה שלנו.
אני בטוחה שכוונותיהן של המחנכות היו טובות אך הדרך הייתה שגויה. בכל שנה אני תולה בשער הגן תזכורת ובקשה מההורים שלא לשוחח עם הילדים על נושא כאוב זה.
אני גם מציינת כשיגדלו יהיה להם מספיק זמן ללמוד ולחקור את הנושא.
כל זאת מכיוון שאין ביכולתם הרגשית להכיל את הזוועות.
גם אנחנו לא מסוגלים להכיל ולהבין.
גם במשרד החינוך חושבים כך: מתוך אתר או״ח של משרד החינוך הטקס והזיכרון בגיל הרך "יש לשים לב לגילאי הילדים: להמעיט ככל שניתן בחשיפת הילדים בני השלוש לנושא, שכן התפתחותם הקוגניטיבית והרגשית אינה בשלה לכך. חשוב להיות מודעים לכך שגם טווח התפתחותם של גילאי ארבע וחמש רחב, והם שונים זה מזה ביכולתם להיחשף לנושא כה טעון רגשית מבלי להיפגע.
ועל כן, חשוב מאוד שהגננת תתייחס להיכרות המוקדמת והמעמיקה שיש לה עם כל אחד מן הילדים ועם אפיוני הקבוצה.
באחריות הגננת לנקוט חשיבה זהירה, רגישות מרבית וגמישות בתכנון המהלכים החינוכיים לקראת יום הזיכרון ובמהלכו."
מה שניתן להבין מציטוט זה, שבהחלט הגבול הוא דק בין הצורך לחנך לידע, לבין הבשלות הרגשית של הילד.
אני מזכירה למי ששכח ילדים בגיל זה פוחדים מהחושך, מחלומות רעים, מאנשים זרים, משינויים ועוד. זוהי התפתחות טבעית.
תהליכים רגשיים אלו צריכים לקבל מענה תואם גיל.
אני מבקשת מההורים שפונים אליי לשים דגש לתכנים שהם צופים כשילדיהם בסביבה, צפייה בחדשות חושפת בפני הילדים הצעירים מציאות אלימה ולא פשוטה.
אלימות מילולית ואלימות פיזית. התכנים קשים גם לנו המבוגרים לכן באחריותנו המבוגרים לשמור על ילדינו האהובים ואל לנו לחשוף אותם למידע קשה ומורכב זה.
חשוב לבדוק באילו תוכניות, סרטים, הצגות ילדינו צופים, לספר סיפורים תואמי גיל, שירגיע את הילדים מהפחדים שלהם.
לבדוק תכני שיחה עם אנשים מבוגרים ואפילו עם ילדים בני גילם, לכל אחד יש אוצר המילים שלו.
כל הדוגמאות מעצימות את הדמיון העשיר של הילדים והם מגיעים למחוזות לא פשוטים. מחד הם ילדים נבונים הנותנים תחושה של גדולים ומאידך, התפתחותם הרגשית שברירית מאוד.
אני ממליצה להתמקד בגיל הרך בחצי הכוס המלאה, אני יודעת שזה לא פשוט לנו המבוגרים המחנכים, אבל בריאות נפשם של ילדינו צריכה להיות לנגד עינינו, מלבד הדגש על סובלנות לאחר וקבלת האחר.
ריקי לוי (.M.A בחינוך)
