מדוע חשוב לשמוח? מה נותנת לנו השמחה, ההומור והצחוק?
למה כדאי לחנך לשמחה?
עוד בבראשית "וַיִּפֹּל אַבְרָהָם עַל-פָּנָיו, וַיִּצְחָק; וַיֹּאמֶר בְּלִבּוֹ, הַלְּבֶן מֵאָה-שָׁנָה יִוָּלֵד, וְאִם-שָׂרָה, הֲבַת-תִּשְׁעִים שָׁנָה תֵּלֵד" (בראשית יז יז).
אברהם אבינו בחר בצחוק, גם שרה אימנו בחרה לצחוק. כאשר נודע לה שבעוד שנה, "כעת חיה" ייוולד לה בן והיא בת 90, "וַתֹּאמֶר שָׂרָה–צְחֹק, עָשָׂה לִי אֱלֹ-הִים: כָּל-הַשֹּׁמֵעַ, יִצְחַק-לִי. וַתֹּאמֶר, מִי מִלֵּל לְאַבְרָהָם, הֵינִיקָה בָנִים, שָׂרָה: כִּי-יָלַדְתִּי בֵן, לִזְקֻנָיו" (בראשית פרק כא'). שרה אימנו יכלה לבכות ולשאול למה עכשיו?
אבל היא בחרה לצחוק, הצחוק משתלם בסופו של דבר, הוא מרומם, מנחם, מוביל אותנו לחשיבה חיובית, הזדמנות להעריך את הקיים.
מניסיוני כאשר מוסיפים הומור, צחוק, שמחה והכוונה נכונה, קל יותר להגיע לליבו הפתוח של הילד, דבר המוביל להישגים חינוכיים.
יש משהו מאוד משחרר ומזמין למידה בהומור. ילדים אוהבים לעשות מעשי קונדס כך הם משיגים תשומת לב, כך הם מצליחים לצאת מסבך הטעות שהם עשו. אנחנו המבוגרים צריכים לדעת למנף מצב זה ללמידה ולעזור להם "לרדת מהעץ" בצורה מכובדת עם חיוך.
לא פעם ילדים מנסים בצורה הכי טבעית, לטשטש עקבות או לברוח למקום המצחיק על מנת לקבל עזרה. הצחוק, ההומור משחרר, יש בו משהו אופטימי המשרה אוירה קלילה יותר, לא כבדה ולא מאיימת.
לא פעם שאלתי את עצמי מה הקסם בשיעור זה, לעומת שיעורים אחרים? ומיד הבנתי שהצחוק ממקד, כל מילה במהלך השיעור הייתה מעניינת ומסקרנת.
כאשר המורה או המרצה העביר את החומר הנלמד בחיוך והומור, היה משהו מיוחד ומאתגר בשיעור. לא מפתיע שזכרתי כל פרט וכשאני נזכרת בזה אני מעלה חיוך.
היום לאחר מחקרים הכניסו את הצחוק לבתי החולים.
יש האומרים שהצחוק עוזר בטיפול ואף עוזר בריפוי, הצחוק מבריח את הכאב והדאגה, לכן יש ליצנים רפואיים.
באותה מידה כמחנכת, כאשר אני עוזרת לילד ללמוד דבר מה ערכי, משמעותי, אני רוצה שהילד יצא נשכר מחוויה לימודית תוך כדי חיוך. אחדד ואומר: ההומור והצחוק יהיה עם הילד ולא חלילה עליו.
כבוד הילד צריך להיות בראש מעיינינו. אנו צרכים לרומם את הילד לנתיב הנכון, ברכות, בחיוך ונחישות.
אני בטוחה שכל אחד מאיתנו חווה שיח חינוכי עם ילדו הנאמר עם חיוך, אתן דוגמא מוכרת: ילד שהפיל בטעות כוס זכוכית, הכוס נשברה. אפשר לצחוק ולומר, "לא נורא זה קרה גם לי."
או לחילופין לצעוק: "מה עשית?" וכו' הכוס הרי בכל מקרה לא תשוב להיות שלמה.
אז באיזה תגובה כדאי לבחור? אני ממליצה על התגובה הראשונה. כנ"ל לגבי פספוס של ילדים הנגמלים, יש האומרים: "לא נורא זה קרה גם לי כשהייתי קטנה" בעוד הילד נבוך, חשוב לחבק אותו ולנקות אותו בהמשך. או לחלופין לכעוס, "מה עשית? אין לי כוח." וכו.
גם כאן אין ספק שהתגובה הרכה, המחבקת, יותר מוצלחת, ודרכה ההישג החינוכי יהיה משמעותי יותר.
אני זוכרת שאחד מילדיי כאשר העירו לו בשיעור, העלה חיוך על פניו, החיוך הופיע מתוך מבוכה. במקום שהמחנך יבין שהחיוך הינו פועל יוצא של מבוכה, הוא כעס והעליב את הילד. כששמעתי את הסיפור מיד יצרתי קשר עם המחנך וסיפרתי לו את הסוד החבוי בחיוך ולאן אפשר לנתב את החינוך מבלי לכעוס ולהטיח האשמות בילד תמים. לפעמים הפרשנות שלנו המבוגרים לחיוך או לצחוק נובעת מהקודים שרחשנו במהלך החיים ואינה תואמת ואינה משקפת מציאות למול רחשי הילד המחייך או הצוחק.
"מספיק שתדייקי בנתינה אמיתית כלפי עצמך ואז שמחה ושקט מגיעים" (ימימה).
ריקי לוי (.M.A בחינוך)
