לפני מס׳ שנים סיפרה לי אימא מהגן: ״בעודי צועקת על הילד שלי, נפתחה דלת הבית וחברה טובה נכנסה, כל כך הובכתי, בזמן שהחברה שהתה אצלי חשבתי לעצמי – איזו בושה.״ כשהחברה הלכה אמר לי הילד שלי, ״יותר אל תצעקו עלי״ "חיבקתי אותו חזק, התנצלתי ובכיתי.״
יום אחד ביושבי בוועד בית הספר- הנהגה מוסדית.
הכרתי אישה מקסימה, יצא לנו לעבוד יחד על פרויקט משותף.
באחד הערבים שוחחנו בטלפון על הפרויקט המשותף, ותוך כדי שיחה היא החלה לצרוח על הילדה שלה, לדעתי שכחה לרגע שאני מעבר לקו, כדי לא להביך אותה, ניתקתי את השיחה מפאת כבוד אליה ואל בתה. למחרת היא חזרה אלי והתנצלה, אמרתי לה שאין על מה להתנצל סיימנו את השיחה והכל בסדר.
אני יודעת בוודאות שבכל פעם שהיא רואה אותי, היא חשה אי נוחות.
לימים קרה מקרה בגן, אחת האימהות, תוך כדי מסיבה שהייתה בגן, צעקה על הילד שלה מול כל הילדים וההורים, בצורה נוקבת ומביכה, בלשון המעטה.
זה קורה בגן, בבית, בסופר, זה קורה בגן שעשועים בבתי מלון. גילוי נאות זה קרה לי ואם נהיה כנים זה קורה גם לכם.
כל אחד והמינון שלו כל אחד והעוצמות שלו. כל אחד וההרגלים שלו והבחירות שלו. כל אחד וסגנון הדיבור שלו ואוצר מילותיו. יש הצועקים ומנבלים את פיהם, משתמשים במילים קשות ורדודות, מאיימים ומקללים.. יש הצועקים ״די אני לא יכול/ה יותר, תפסיק״ ישנה קשת רחבה של סגנונות.
נבוכים? האמת שגם אני?
אילו מישהו היה מקליט את כולנו, מצלם אותנו, וודאי היינו במצב לא פשוט, וודאי היינו מתביישים לצאת מהבית.
בעידן של היום שהכל יוצא לרשתות, המבוכה, הבושה ואי הנוחות, גורמים להרגיש חשופים וכואבים. זו השתקפות הכי קשה כאדם, כהורה לילדים, כבן זוג, כאיש/ת מקצוע וכו’….
אז למה אנחנו צועקים? מה פשר הצעקה?
אין ספק שהצעקה הינה רגע של חולשה, עומס, ערבוב, מצוקה שלנו באופן אישי.
אני גם מאמינה שצעקה בשפה אלימה ורדודה, הינה פועל יוצא של חיקוי, של מודל שאנו רואים – ראינו וגדלנו עליו.
התבוננו בילדים שלכם האם הם צועקים?
האם ברגעים של לחץ, מתח, חוסר וודאות ומצוקה הם צועקים? מה אנחנו עושים כשהם צועקים האם אנחנו משיבים בצעקות?
מהעבודה בגן למדתי, כשילדים צועקים, הדרך הנאותה והראויה לעורר את תשומת ליבם הינה בלחש, דווקא כשאני מדברת בשקט ישנה הקשבה כשאני מדברת בקול או בכעס יש אי שקט בגן , אין הקשבה ואין הבנה. ילדים שהגיעו לגן לאחר בוקר לא פשוט זקוקים לחיבוק ולמילה טובה.
הורים בבקשה, תעדכנו את הצוות המחנך שהבוקר היה קשה, כעוס ומתוח, על מנת שהילד יקבל חיבוק ותמיכה רגשית. כיוון שלא קל, לא רצוי ולא ראוי, להתחיל את היום לאחר שכעסו עלינו.
תתקשרו שוחחו עם הילד/ה תאמרו לו כמה אתם אוהבים אותו, אל תשאירו אותו כאוב ועצוב. תבנו תקשורת טובה בהקשבה ואהבה.
תינוק בתקופת עיצובו כשהוא רעב, בוכה, כאשר לא נענים לצרכיו הוא צורח. תינוקות וילדים נוטים לצעוק, אך אנחנו המבוגרים צריכים לשמש להם מודל רגוע, נינוח, קשוב לצורכי הילד/ה. וניתן להם מענה מתוך רגש, בהבנה, ברוגע ובשקט.
אני בטוחה שיהיו רגעים שגם לנו יהיה קשה להיות מודל אידאלי, אף אחד מאתנו לא מלאך ולא מושלם! אבל עצם הידיעה שהצעקות לא נותנות פתרון אלא רק גורמות ל- ״שיח חרשים״ תוביל אותנו לשינוי.
בואו לא נשפוט אף אחד בשל צעקותיו, לא נשפוט אדם בחולשותיו, ובטח לא נשמח לאידו.
התרחקו שמרו נפשכם מאדם המנבל את פיו, ואוצר מילותיו רדודות . העבירו מסר זה לילדיכם, תסבירו איפה נמצא הגבול ושהגבול יהיה ברור וחד משמעי!
השתמשו בשפה ראויה (=בטוהר הלשון) אל תעליבו, אל תשפילו, ואל תצחקו מדברי הבל.
מילים רדודות ומעליבות שתפנימו יתויקו בתת מודע ויצאו בשעת כעס.
תזכרו שהילדים רואים הכל, צופים בכם, בוחנים, מלקטים מידע, ובבוא העת פולטים החוצה את שלמדו.
אנחנו המודל שלהם!
אז אל תצעקו עלי – פשוט תסבירו, תאמרו בשפה נקייה, ברורה ומקרבת.