שאלה של חינוך – ״אֲנִי אַגִּיד אוֹתְךָ!״

אֲנִי אַגִּיד אוֹתְךָ!״
"אִם לֹא תִּתֵּן לִי,
אֲנִי אַגִּיד אוֹתְךָ."
השני עוֹנָה בִּבְכִי:
דַּי, דַּי, אַל תַּגִּיד!"
"אֲנִי כֵּן אַגִּיד אוֹתְךָ!"

שני ילדים רבים אחד אומר: ״אני אומר לגננת״ והשני משיב: ״אל תגיד, אל תגיד אומר ובוכה … ״

כמחנכת עלי להחליט מה לעשות? האם לתת במה לילד שרוצה לשתף, מה החבר עשה? או להרגיע את הילד הבוכה החושש מהרעיון שיספרו מה הוא עשה?
דילמה? התלבטות?

אני ממליצה להקשיב לשניהם, להושיב את שניהם ביחד ולשאול מי רוצה לספר ראשון, מה קרה? כאשר אחד הילדים מוותר לחבר, להחמיא לילד על חברות טובה.
להמשיך להקשיב, לא להגיב אלא להגיד תודה על שהוא שיתף ולאפשר לילד השני להגיב, לומר את שעל ליבו.
לעודד את הילדים לנהל שיחה כאשר הם מקשיבים זה לזה, מחכים בסבלנות שהחבר יסיים ורק אז השני יאמר את דבריו.

בד״כ ילדים מנהלים ״שיח חרשים״ לא מקשיבים זה לזה, מספרים על הקושי שלהם בד״כ תוך כדי בכי ומתוך הבנה אמיתית שהם תמיד צודקים וכולם נגדם.
לא פעם אנו המחנכות טועות בכך שאנחנו שופטות מהר מידי, נותנות פיתרונות התואמות את הרצון שלנו לשקט ריגעי.
האמת לא לשם כך בחרנו את המקצוע החשוב, חינוך ילדים.

הרעיון בחינוך ילדים הוא לאפשר לילדים לפתור קונפליקטים בעצמם, לתת להם כלים על מנת לגשר על הפערים הרגשיים המעכבים את הילדים מלהביע את שעל ליבם, מכיוון שהם פורצים בבכי, פערים קוגנטיבים: יכולת הבנת הסיטואציה כמחלוקת פתירה.
פערים לשוניים: היכולת להמשיך ולהסביר את הסיטואציה.
כאשר הילדים משוחחים אנו מאפשרות לכל ילד לדבר, לשתף והכל בסבלנות.
אחד הילדים ישב על כיסא ה״אוזן״, ולכן הוא יאזין, השני ישב על כיסא ״הפה״ ולכן הוא ידבר. לאחר מכן יתחלפו/מניסיון זה עובד ובעזרת התמדה ואימון אנו נעזור לכל הילדים להרגיש שמקשיבים להם, שהם חשובים ויש להם מקום. נאפשר להם לאמן את יכולת ההקשבה (זה לא פשוט לילדים).

אבל אם אנחנו צוות הגן נשמש מודל המקשיב ומכבד האחת את השנייה, אזי הילדים יצאו נשכרים, אני מאמינה במינימום מילים ויותר מעשים.
אני כמחנכת לא יכולה לצעוק לילדים שקט!
אני יכולה לייצר שקט בכך שאני אדבר בשקט ואשמש כמודל.
אני לא יכולה לבקש מילדים להקשיב זה לזה כאשר אני לא מקשיבה לילדים, או לצוות המחנך.

השאלה מה אני עושה? האם אני מאפשרת לילד להיות המלשין התורן? או המאיים התורן?
או שאני מאפשרת לילד למנף את מה שהוא רוצה לספר ולעזור לו לפתור קונפליקטים, תוך מתן כלים לכבוד הדדי, הקשבה ויכולת הבעה המגשרת בין הפערים הרגשיים לקוגנטיבים.
ילד אשר יעבור התנסות חויתית אשר תקדם אותו ותהפוך אותו לאדם חומל מקשיב וכמובן משיב בכבוד, בסבלנות ובהתחשבות לדעה של האחר גם אם היא שונה מדעתו.
אני זוכרת כשילד היה פונה אליי, ״הוא עשה לי, אז אמרתי לו שאגיד אותו.״

הייתי מחזירה את הילד לחברו ומבקשת ממנו להגיד לו מה הוא מרגיש, מחזקת ומעודדת אותו שהוא מסוגל לפתור לבד את האי ההבנה.
אין צורך לעודד את הילד לבוא לצוות הגן בכל בעיה.

חשוב שהילדים ילמדו לפתור קונפליקטים בעצמם, מתוך המקום התמים והטהור שלהם ולא מתוך הפרשנות שלנו הבוגרים ״המחוספסים.״
בואו נהווה דוגמא חינוכית שלשמה בחרנו את המקצוע החשוב והקדוש, חינוך ילדים!
בהצלחה!!

ריקי לוי (.M.A בחינוך)