תובנות מהפרשה הקודמת: משה, הנמצא ביומו האחרון, ממשיך להזהיר אותנו מפני עצמנו. דאגתו של משה אינה מופנית לדור העומד מולו, שיהיה הדור של כובשי הארץ – דור המייסדים בהנהגת יהושוע, אלא מהדורות הבאים, שישתרשו בארץ וייוולדו בארץ, ישכחו מי הם ומאין באו ויבעטו במצוות ובערכים, "וַיִּשְׁמַן יְשֻׁרוּן וַיִּבְעָט",
הנפילה הרוחנית והערכית, הגיעה אחרי תקופת יהושוע, פתאום קם דור חדש: "וַיָּקָם דּוֹר אַחֵר אַחֲרֵיהֶם, אֲשֶׁר לֹא-יָדְעוּ אֶת-ה' וְגַם אֶת-הַמַּעֲשֶׂה, אֲשֶׁר עָשָׂה לְיִשְׂרָאֵל"(שופטים פרק ב').
התובנה: אבות המייסדים, לא השכילו להעביר את לפיד הזהות, את הערכים החשובים: הענווה, שמירת הלשון, החמלה, משפט צדק והערבות ההדדית, שהיא החוסן הלאומי והישרדותי, כחברה וכעם. לכן, ההידרדרות הערכית, הובילה לשנאת אחים חינם, והאויב האורב לכלותנו, ניצל את עיוורוננו ורפיון רוחנו, עד לחורבן וגלות.
פרשת "האזינו" – משה רבנו, המנהיג הנאמן, בן מאה ועשרים, ברגעיו האחרונים, דואג!
שירת האזינו, היא השיא בנאום הפרידה, נכתבה בלשון פיוטית עשירה ונשגבה.
בדאגתו לשמירת המצוות על ידי לימוד חוזר ושינון, כדי שנזכור מי אנחנו ומאין באנו, משה כתב את התורה כשירה. שירה מופלאה שיש בה תוכחה, נבואה, דאגה ואהבה. שירה המספרת מנקודת מבט אמונית ונבואית את העבר ואת העתיד לבוא לעם ישראל.
למה שירה? כי השירה מחוללת פלאים, משתרשת בליבנו ותלווה אותנו בכל משעולי החיים. הניגון יעורר את הזיכרון ואת הגעגוע שיצית את הניצוץ שבתוכנו ויחבר אותנו בענווה לזהותנו – למורשתנו, לעמנו ולמולדתנו.
לפיכך, משה מדבר אל העומדים מולו ומתכוון אלינו, אל כל הדורות הבאים, ומבקש מכל אחד לכתוב את השירה וללמוד אותה בעל פה. למען נזכור. אם נזכור, נשמור! נתנהל מתוך הכרת הטוב והתודה ומתוך תחושת שייכות, נעביר את לפיד הזהות – מהות קיומנו, ואת הערכים לדורות, כדי שלא תישכח מליבנו ומליבם.
במבט היסטורי, משה צדק, בגלל שלא שעינו לאזהרות, גלינו מארצנו. בגלותנו השירה הזאת התנגנה בלבנו, וליוותה אותנו דורות על גבי דורות, עוררה בלבנו געגוע שחיבר אותנו לאור שבתוכנו, תידלק את החלומות והכיסופים והפיח בנו תקווה, שעוד נשוב לארץ המובטחת. והנה אחרי אלפיים שנות גלות שבנו לארצנו. שובנו הוא נס לא מובן מאליו.
השירה מעוררת בי אסוציאציות. לפתע תמונות ילדותי חולפות לנגד עיניי והמילים מהדהדות באוזניי כמו והיו אתמול. מיום שפקחתי את עיניי, אבא ז"ל, היה איש השמח בחלקו, ניחן בקול חם ונעים, אהב שירה. היה שר בצרפתית, בערבית ובעברית, כתב שירה והלחין ללא כלי נגינה. בכל נפתולי חייו אבא היה שר. כשהמצב הכלכלי היה קשה מנשוא, כשהוא שמח, כשהיה עצוב, וכשהיה כעוס וכאוב, אבא תמיד שר.
אני זוכרת שאמר לי: "אסתר, זכרי היטב, השירה פורצת חסימות ומרוממת את הרוח, בכל מצב בחיים." אימצתי את השירה.
ומי מוזמן מלבדנו לשמוע את השירה? "הַאֲזִינוּ הַשָּׁמַיִם, וַאֲדַבֵּרָה; וְתִשְׁמַע הָאָרֶץ, אִמְרֵי-פִי".
האזינו משמע, איזון. האוזניים הם מקור איזון הגוף. כפי שהשמיים והארץ מאוזנים וכל אחד יודע את מקומו ותפקידו, משמיים יורדים גשמים, והאדמה נותנת יבולה, עלינו לשמור על איזון ולא, נתפזר לאלילות, ונחטא בחטא היוהרה שיוביל לשנאת אחים ולפילוג בתוכנו. יתר על כן, משה לקח את השמיים והארץ כעדים, כי הם נצחיים, הם קיימים מבריאת העולם ויהיו לעד. והראייה, כשהיינו בגלות אלפיים, הארץ שחיכתה לשובנו, שמרה ברגביה את ההיסטוריה של בני עמנו, נותרה שוממה ולא נתנה יבולה.
מאז ששבנו לארצנו, הארץ פורחת ומשגשגת, שרק נדע לשמור עליה מאוחדים, לא אחידים אך מאוחדים! עם אחד, גורל אחד!
שירת "האזינו" בעלת שבעים החרוזים, משקפת נאמנה את שהתחולל בקורות חיי עמנו בכל דורותיו.
אתייחס לקטע נוסף מהשירה: "שִׁחֵת לוֹ לֹא, בָּנָיו מוּמָם דּוֹר עִקֵּשׁ, וּפְתַלְתֹּל."
להבנתי: משה אומר, אם דור הבנים יתכחש לזהותו וילך לדרכים עקלקלות, ירכלו איש על אחיו, ידברו לשון הרע, ייתנו לאגו ולשמחה לאיד לסגור את הלב ולחסום את הקשב, וללא רחם ירמסו את כבוד האחר ברגל גסה, הבעיה אינה של הבנים אלא של ההורים והמחנכים שהקלו ראש ואמרו: זה דור של היום, התורה הזאת נושנה לא מדברת אלינו. אין דור של היום, יש הורים ומחנכים "דור עִקֵּשׁ, וּפְתַלְתֹּל", המתכחשים ומתנערים מתפקידם האחראי ללמד ולשנן את המצוות, כדי שהילדים יישאו בענווה ובאמונה את זהותם ולא יתפזרו אל דרכים עקלקלות, כצאן ללא רועה.
פעמיים הוגלינו מארצנו בגלל שנאת אחים חינם. ממה נובעת השנאה? מלשון הרע. ברגע שהפה מוציא רע, מחלחלת הקנאה המלבה את אש השנאה. הבה ונשמור על לשון נקייה, נכבד איש את רעהו, נשמור על זהותנו, נחזק את הערבות ההדדית שהיא חוסננו הלאומי, ונזכור! אנחנו עם אחד, בסירה אחת!
"זכֹר יְמוֹת עוֹלָם, בִּינוּ שְׁנוֹת דֹּר-וָדֹר; שְׁאַל אָבִיךָ וְיַגֵּדְךָ, זְקֵנֶיךָ וְיֹאמְרוּ לָךְ."
משה מתחנן אלינו ההורים והמחנכים ומזכיר לנו: "והגדת לבנך." תפקידנו כהורים לאפשר לילדים לשאול ולהתעניין ובאהבה להעביר את השירה הזאת כלפיד בוער של זהות וערכים לדורות הבאים, וכל דור יראה וימצא בה חידוש לקיומו. כך השירה תאיר דרכנו, ולא תישכח מליבנו לעד.
משה מסיים את מסע חייו בברכה, "וזאת הברכה" אותה נקרא בשמחת תורה. הפה שהוכיח, הדריך והזהיר, מברך מעומק הלב, באהבה.
אשא תפילה: השקיפה ממעון קודשך מן השמיים וברך את עמך ישראל ואת האדמה שנתת לנו ארץ זבת חלב ודבש.
הלוואי / אהוד מנור
הלוואי שלא נכאב ואיש אחיו יאהב
הלוואי ויפתחו שוב שערי גן עדן
הלוואי ויתמזגו מזרח ומערב
הלוואי ונחדש ימינו כאן כקדם.
חתימה טובה!
שבת שלום וחג סוכות שמח!
אסתר פינס