פגשתי אמא שילדיה היו אצלי בגן, היא אמרה לי שלעולם לא תשכח את מה שעשיתי עבורה.
הסתכלתי עליה עם מבט שואל ״מה עשיתי?״
לא זכרתי במה מדובר.
היא מיד אמרה:
״את זוכרת כשילדתי את הילד השלישי, באותו זמן הבת שלי הייתה אצלך בגן, מיד זיהית את המצוקה שלי והיית שם בשבילי״.
השבתי:
״אני לא זוכרת, תזכירי לי.״
היא הייתה כל כך אסירת תודה, שהמבוכה הציפה אותי ״מה כבר עשיתי״ חשבתי בליבי.
והיא המשיכה: ״כמה ימים אחרי שילדתי החלטתי לקחת את הילדה לגן, לנסות לחזור לשגרה, זה היה אחרי לילה מאוד מורכב לא הצלחתי להניק לא ישנתי והייתי גמורה.
כל מי שסביבי שהיה מעורב בקושי שלי, גרם לי שלא במתכוון להרגיש עוד יותר רע עם עצמי.
את בשיחה אחת הקשבת, הכלת ונתת לי להבין שהתשובה ליכולות שלי נמצאות אצלי, אני רק צריכה לשתף ולדייק את הצורך שלי לסובבים אותי, מבלי להאשים ובלי להרגיש אשמה, מבלי להעביר ביקורת על עצמי ועל הסובבים אותי, אני לא אשכח שאמרת לי שמותר לבכות, הבכי הוא המעיין של הלב, חיבקת אותי וסיפרת לי שזה טבעי ומובן ואת סומכת עלי שאדע למצוא את הדרך לשתף ולחלוק עם בעלי, ילדיי הגדולים ועם כל הסובבים במידה וארגיש נוח.
זה פתח בפני אופציה שלא הכרתי ותודות לך גיליתי אותה.
אמרת לי משהו על דמעות מלוחות ומתוקות, ועוד דברים מחזקים.
הקשבתי לאותה אמא והייתי המומה, ״מה את כל זה אני אמרתי!״ זו החוויה שלה, לכן היא זוכרת אותה לפרטים, אחרי כל כך הרבה שנים.
חייכתי אליה וציטטתי שוב את דברי ימימה ז״ל: ״אחרי הדמעות המלוחות יבואו הדמעות המתוקות״
אמרתי לה שהיא ריגשה אותי מאוד, ויחד עם זאת הסברתי לה שהבחירה הייתה שלה היא בחרה מה לעשות עם מה שהונח לפניה.
אני שמחה שאכן זה עזר ואני בטוחה שהיא מעבירה הלאה לנשים אחרות הזקוקות לעצה טובה, היא הינהנה בראשה בהסכמה התחבקנו והמשכנו כל אחת לדרכה.
ההשראה לטור היא פועל יוצא של מפגש מפתיע עם זכרונות טובים מהעבר, על רגשות אשמה והאפשרות לבחור נכון.
מהיום בו אישה מתעברת ועד 120 ישנן רגשות אשמה.
ועל מה האשם?
האשמה הראשונה היא: אי יכולת לשקף ביושרת לב מה אני מרגישה באותה נקודת זמן שחלילה זה לא יתפרש כחולשה, כמצוקה, ככישלון כחוסר תיפקוד, חוסר מסוגלות -הרי נועדנו כנשים להיות הריוניות (בהריון), וערניות (ללא שינה ועם חושים חדים) ולהפיץ אור ..
אבל מסתבר שזה לא פשוט אז מצטרפת אשמה על הלחץ שבו שרויה האישה, על חוסר סבלנות, על הצטדקות יתר, על תזונה לא נכונה, על חוסר שינה.
מי שמעשנת או שותה, על חוסר איפוק או על זה שהיא לא מפסיקה , ולא דואגת לעובר מספיק.
כן עושה ספורט לא עושה ספורט ועוד …
לאחר שהתינוק נולד מתווספות עוד אשמות: אשמה על בחירת בית יולדות במקום מסוים, יצא לפועל או לא, אשמה על הנקה יכולה להניק או שלא, פנויה לתינוק? עייפות, עם סבלנות בלי סבלנות.
אשמה על בחירת שם לרך הנולד, לכאורה זה מאוד פשוט. מסתבר שעוד מישהו חולק את הבחירה שלי וחולק על הבחירה שלי.
כאשר התינוק מגיח לעולם ישנו פרץ של אהבה, דאגה ואשמה שאי אפשר לתאר במילים, הכל בערבוב אחד, בתוך ליבה ומחשבותיה של האם החדשה.
במילה אמהות מסתתררת המילה מהות, המהות האמהית תמיד קיימת והיא פורצת במפתיע ברגע שילד נולד, אמא רוצה להיות ממש עם הילד. במילים אחרות אמא רוצה לממש את המהות האמהית שלה ולאפשר לילד לממש את הפוטנציאל הטמון בו.
אז למה רוב האמהות מרגישות רגשות אשמה?
בעבודה שלי בגן לאורך השנים פגשתי מאות אמהות רובן הרגישו רגשות אשם על היותן אמהות פחות טובות ממה שהן דמיונו ורצו להיות, הפער בין רצוי למצוי היה מאוד גדול.
אמהות צעירות שרק החלו באמהות מצאו את עצמן מופתעות מהגילוי שמיד אחרי הלידה הגוף עייף, התינוק בוכה, ההנקה לא תמיד פשוטה, אפילו למקלחת הן לא יכולות ללכת, שלא נדבר על מנוחה.
כל מה שהיה מובן מאליו השתנה מעכשיו לעכשיו ללא הודעה מוקדמת, למרות כל מה שסיפרו להן, החיים השתנו ללא הכר ומבחינתן ללא הכנה מראש. פרץ ההתרגשות, האהבה והאכזבה מחוסר שליטה מובילה לאשמה מאוד גדולה.
בתוך כל המכלול הנ״ל נכנס גם:
״הייתי אמורה״ ״והחברה שלי מצליחה יותר ממני״ ״ואמא שלי אמרה שאני צריכה לעשות כך?״
״וחמותי אמרה כך." והתמונות על אמהות מושלמת מקשטות את כל המסכים.
אבל במציאות כאשר האמא לא עמוסה והלב שלה פתוח, כל עצה מתקבלת בברכה ושיקול הדעת של האמא כאדם בוחר מייצר אמפטיה וקירבה, אך כאשר ישנה עייפות , ותסכול, כל מילה שנאמרת לאמא מוציאה אותה מאיזון והיא מוצפת, היא בהתנגדות וכעס כלפי הסביבה או לחילופין היא מתכנסת בעצמה כאשר העצבות מכרסמת בתוכה.
לא פעם יצא לי לשוחח עם אמהות שהתפרצו בבכי קורע לב.
הן היו צריכות חיבוק, אוזן קשבת ולדעת שהן לא לבד בסיפור הזה. מסתבר שהאשמה משנה את צורתה בהתאם לאישיות של האם וכמובן מתפתחת בהתאם לגדילה של הילד, היא לעולם לא נעלמת.
השאלה האם ההרגל הזה להאשים את עצמנו מקדם אותנו כאמהות?
האם זה הופך אותנו לאמהות טובות יותר?
האם אנחנו משתנות משנות הרגלים?
מניסיון שלי האשמה מחלישה ומאוד כואבת אני מזמינה כל אחת מיכן לבדוק במה היא מאשימה את עצמה ועל מה?
לבדוק באמת מה היכולות שלכן? לעשות התאמה בין הרצוי למצוי. לאחר מכן לשתף מה אתן זקוקות באמת ולקבל עזרה.
כל שיתוף ומתן עזרה יפחית את הלחץ שאתן שרויות בו ויקרב אתכן לעצמכן, ליכולות האמתיות שלכן בלי מסכות בלי אשליות ואז תיכנס השמחה.
כל מה שכתבתי מתאים גם לעובדי חינוך שעוסקים ביום יום עם ילדים גם שם יש הרבה רגשות אשם, גם שם יש תחושה של פיספוס.
אותן נשות חינוך העושות את המיטב מוזמנות ביושרת לב, לעשות התאמה בין הרצוי למצוי ולשתף.
כמובן לקבל עזרה מקצועית מתוך הבנה שזה יקדם אתכם עוד צעד לליבו של הילד.
ריקי לוי (.M.A בחינוך)
