לא מכבר הוקרן ב'מוזיאון העלייה הראשונה' בזכרון-יעקב, הסרט ' אדמה פורחת', פרי יצירתו של גיורא גרזון, חבר קיבוץ מעיין-צבי. בסרט צפו עשרות חקלאים, איכרים ובני משפחותיהם בהתרגשות רבה, ועל כך אומר גיורא גרזון: "מדובר בפרויקט מעניין ובאתגר גדול, שיתרום בעתיד לגופים שונים ובהם גם ארכיונים, מוזיאונים וכמובן לאנשים פרטיים, בעיקר משום שניסיתי לבדוק לעומק את עולמם של עובדי-האדמה וייחסם אליה, ולבסוף גם נחשפה הדאגה שלהם לעתיד אדמותיהם, שמא יאלצו למכור אותם לערבים כדי להתפרנס, והחשש שלהם, כי דור-ההמשך כבר לא יעסוק בחקלאות"
ב'אדמה פורחת', סרט לאורך 55 דקות, ראיין גיורא כ-20 חקלאים, כורמים ואיכרים מזכרון-יעקב, בנימינה/גבעת-עדה, עמיקם, בת-שלמה ורמת-הנדיב, ולמרות התגובות הנלהבות נוכח הקרנת-הבכורה, הוא מטעים כי " הסרט עדיין בחיתולים ונמצא אצלי ב'בונקר'…".
ספק אם ידע חלק מהצופים ב'אדמה חרוכה' כי, עומד מאחוריו יוצר מיוחד במינו, שבין השאר הפך לימים צלם של סטיבן ספילברג הבמאי הגדול, וכי החל את דרכו מקיבוץ מעיין-צבי, בו נולד בשנת 1947 ומשם מצא נתיבים מרתקים שהובילו אותו לפסגת הצילומים בעולם.
גיורא למד תחילה בבית-הספר היסודי בקיבוץ ולאחר מכן בתיכון של 'כפר גלים', עד שהתגייס לצה"ל לסיירת של חטיבה-7 בחיל-השריון. ממרחק הזמן והמקום, תולה גיורא בשירותו הצבאי הממושך, כולל תקופות ארוכות של שירות-מילואים, חלק מרכזי בעיצוב אופיו ואישיותו, ובמיוחד את הנחרצות והנחישות בהן התברך, לדבוק בכל מחיר במטרה ולהשיג אותה בכוחות עצמו. הוא החל ללמוד צילום בטכניון ובתוך כך הספיק להשתתף בכל המלחמות כלוחם-הסיירת, אולם רצף מתמשך של שירות-מילואים, אילץ אותו להפסיק את לימודיו והוא חזר לקיבוץ, לעבוד במטעי הבננות ולטפל באפרוחים. לאחר זמן מה ירד לאילת, שם עבד בהפעלת ציוד מכני כבד ובתחילת שנות ה-70 , קיבל החלטה ששינתה את חייו, כאשר נסע עם אשתו ללמוד צילום מקצועי בניו-יורק.
דרכו של גיורא הובילה אותו עד מהרה ללימודים ב- New School היוקרתי, בו החל ללמוד ולהשתלם בכל תחומי העשייה הקולנועית ובכלל זה בימוי, הפקה, צילום ועיתונאות ולימים, אף זכה כתלמיד מצטיין, במקום הראשון בזכות סרט-הגמר שלו 'על שוק הדגים', שהוקרן בטלוויזיה החינוכית.
לפרנסתו מצא גיורא עבודה כ'פרילנסר' ועבד כצלם טלוויזיה עבור רשתות שונות בניו-יורק וחברות שדרשו את שירותיו המקצועיים, ובהם צילום סרטי-פרסומת.
הוא חזר ללמוד צילום טלוויזיה באוניברסיטה, ומאחר שעשה זאת בהצטיינות יתירה, יעצו לו המורים לעבור למסלול של עבודה מקצועית.
"החינוך הקיבוצי שקבלתי והשירות הצבאי שלי, העניקו לי את האומץ להיכנס לשוק הזה, להתחיל לביים, להפיק ולצלם לבד ובאופן עצמאי" מטעים גיורא ממרחק הזמן והאירועים, שהוליכו אותו מגידול האפרוחים בקיבוץ מעיין-צבי, ומהשירות הממושך בסיירת, לעולם התחרותי של יצירות לטלוויזיה.
הצעד הבא שלו היה, להצטייד בציוד מתאים: "קניתי ציוד טלוויזיה יקר מאוד, מתוך אמונה שהדבר יאפשר לי עבודה מקצועית ברמה גבוהה ביותר" הוא מספר "הציוד הזה היה יקר מאוד וידעתי שאני הולך לשחות במים-קרים ועמוקים, אבל היה לי גם ביטחון שאהיה טוב מאוד בשחייה הזאת, ובהדרגה נחשפתי למפיקים שביקשו פרויקטים מורכבים וידעו שאני רציני וכי אפשר לסמוך עלי".
גיורא גרזון הצליח בתוך זמן לא רב, לעשות לעצמו שם של מקצוען בתחום עיסוקו והחל להפיק, לביים ולצלם סרטים, כשהוא שואב את יכולותיו לעבודה עצמאית מעברו ומטעים כי: " בהפקה של סרט הכל כלול, כמו ביחידת-סיור צבאית, כשאתה נדרש לעשות לבד את הדברים . לקחו אותי לעשות הרבה עבודות לבדי על השואה, כמו למשל את 'מצעד החיים', שעשיתי 6 פעמים עם 40 אוטובוסים, ועוד הרבה מקרים דומים, כי ידעו שאני כמו 'פרטיזן' בניו-יורק…".
בין לבין, עשה גיורא את 'פרטיזנים חוזרים הביתה', יצירה אודותיה הוא מעיד כי "מדובר בעבודה קשה מאוד, על משפחות שלמות שחוזרות לחפש את הבית של הוריהם במזרח-אירופה וזאת בצילומים שבצעתי מניו-יורק ועד ליערות במקומות מרוחקים ביבשת אירופה ומאחר שנודעתי כ'טיפוס', עשיתי הכל לבד".
בשנת 1982, מקץ כ-10 שנים בניו-יורק, חזר גיורא לקיבוץ מעיין-צבי עם שירלי, אהבתו הגדולה, עמה התחתן בקליפורניה. התנועה-הקיבוצית, חרף שמרנותה הנודעת, הסכימה להגדיר את גיורא גרזון כ-'אומן' והוא החל לעבוד ולתעד ניצולי-שואה בקיבוץ, להתנהל מול ארכיונים ולתרום עבודות רבות בנושא השואה, עד שיצא שמו כ-'גיורא מר שואה'…
גם בניו-יורק ובקליפורניה, הותיר אחריו גיורא תרומה גדולה לתיעוד השואה, בין השאר בתהליך תיעודי של 1500 ניצולי-שואה, ומכאן-לשם התגלגלו הדברים, כך שיום אחד הביאה לו שירלי פתק קטן ובו מודעה לפיה, סטיבן ספילברג מחפש לתעד ניצולי-שואה, בצירוף מספר טלפון להתקשר אליו.
"מדובר במי שייצר כמובן את 'רשימת שינדלר' המפורסמת" הוא מספר "כתבתי לו מכתב ואחרי זמן קצר קבלתי את העבודה, כאשר מדובר היה בין השאר, בצילום של 55 אלף ניצולים עבור ארכיון מיוחד ומצאתי את עצמי מתרוצץ במקומות שונים בעולם, כמו גם פרויקט נוסף שעשיתי, כאשר עמדתי בראש קבוצת צלמים לפקח עליהם, כאשר צילמו עבור ספילברג".
גיורא מצא עצמו אחד מתוך 5 צלמים שתיעדו את האנשים שהופיעו במהדורה המיוחדת של 'רשימת שינדלר' המקורית של ספילברג, ומכאן הגיע לעמותה בשם 'קולות וזיכרונות' בשיתוף פרופסור יפה אליאך, על אודות ילדים שמעולם לא סיפרו את סיפוריהם מהשואה "שם הייתי גם פסיכולוג, פסיכיאטר ועובד-סוציאלי" הוא מטעים ומסכם ואומר:" אבל כישראלי, כולם נפתחו בפניי".
גיורא החל לעבוד על הסרט 'אדמה פורחת', שהוצג כאמור לא מכבר במוזיאון העלייה-הראשונה במושבה, ועליו מעידה שירלי רעייתו כי "מדובר בקולאז' אומנותי המשלב ראיונות של איכרים וחקלאים מהאזור, עם דגש מיוחד על צילום אומנותי, כשגיורא כמו תמיד בכל עבודותיו, מוצא דרכים להשיג את 'השוט' הנכון ועושה זאת באופן יצירתי, והודות לניסיון הרב שיש לו בתיעוד אנשים, מצליח גם בסרט הזה להגיע לעומק".
תקציר קורותיו של גיורא גרזון, מי שהחל את דרכו בגידול אפרוחים ובעבודה במטעי-הבננות של קיבוץ מעיין-צבי, והגיע לפסגות העבודה הקולנועית-אומנותית, יכול לשמש השראה למי ששואף להגשים חלומות ולא נכנע למגבלות המציאות, כאשר כדברי גיורא 'בנפשו הדבר'.
