בית המשפט לענייני משפחה בת"א על ילד המסרב לראות את אביו: "הטענה כי הילד אינו רוצה לפגוש כלל את אביו, אינה מהווה תירוץ להורה המשמורן (האמא) שלא לעשות מאמצים לחדש את הקשר בין הילד להורה השני".
הקדמה:
חובת תשלום דמי מזונות עבור הקטינים מבוססת על הדין האישי החל על ההורים כך שהדין העברי הוא המכריע לענייני חיוב האב היהודי במזונות ילדיו, זאת כמובן גם במקביל לפסיקת בית המשפט העליון ובעיקר פסק הדין מחודש 7/17 הקרוי בע"מ 9191/15 .
הזכות של האב לפגוש בילדיו לא רק למענו הוא אלא גם לטובתם ולהתפתחותם התקינה נובעת לא רק מהמוסר וממחקרים פסיכולוגיים רבים אלא גם על פי חוק הכשרות והאפוטרופסות המשפטית החל בישראל.
והשאלה מה קורה אם האב לא מצליח לראות את ילדיו שלא באשמתו הוא, האם הוא עדיין חייב במזונות?
והנה המקרה של השבוע:
לשי ויפה אנשים אמידים ממרכז הארץ נולדו שלושה ילדים וחייהם היו מלאי שמחת חיים, עד אשר שי הכיר את אביבית צעירה רווקה וסקסית. האהבה פרחה בין השניים והעתיד היה זוהר רחוק מעיניה של יפה.
חלפו השנים וטיול ביאכטה הביא עימו הריון של אביבית ותשעה חודשים מאוחר יותר בא לעולם הבן המשותף אביעד. שנים הסתיר שי את הקשר עם אביבית ואיש לא ידע אודותיו למרות שהוא הכיר בו ואף שילם עבורו מזונות גבוהים עפ"י הסכם בסתר שעשה עם אביבית ממנה נפרד בינתיים!
אביעד הקטן פגש בשי אם כי לא ידע שהמדובר באבא שלו, זאת עד אשתו יפה הלכה לעולמה בטרם עת כשאביעד היה בגיל חמש, דבר שגרם לשי להתוודות בפני ילדיו אודות הקשר שלו עם אביבית ועל אחיהם "הטרי" והוא אף חידש את הקשר עמה למשך כחצי שנה שנגמר בריב ענק.
מאז ניסה שי להיות בקשר עם בנו אביעד, אך במשך מספר שנים אביבית שיחקה בו כרצונה קבעה לו כחפץ ליבה את ההסדרים הנוחים לה לאחר שהסבירה כמובן לאביעד כי שי הינו אביו. היא דאגה שהמפגשים יהיו רק בביתה ובדרך כלל כאשר אביעד עסוק עם חבריו שהיא הזמינה בכוונה לבית ו/או אורחים נוספים ולמעשה לא ניתנה לשי אף הזדמנות עד הגיעו של אביעד לגיל תשע בערך לבלות עם בנו ולו פעם אחת שלא בנוכחות פקחית האו"ם האמא אביבית!
לאחר ששי מאס בהתנהגותה של אביבית שראתה בבנם כרכוש שלה, הגיש תביעה לבית המשפט לענייני משפחה בת"א לקביעת הסדרי ראיה שאם לא כן לבטל את המזונות.
לאחר הליך ארוך ומייגע ומשלא צלחה הדרך לקיום הסדרי הראיה, אכן בית המשפט קיבל את התביעה ואימץ למעשה את ההלכה הפסוקה של " בן מרדן" והטיל על האם אחריות בנתק והשנאה שיש אצל הקטין כלפי אביו, וקבע כי דמי המוזנות יופחתו לחצי וככל שלא יוסדר הקשר הם יבוטלו באופן מלא.
בית המשפט הטיל האשמה בנתק על האם ואף הדגים זאת בדברים היפים להלן: "הטענה כי הילד אינו רוצה לפגוש כלל את אביו, אינה מהווה תירוץ להורה המשמורן (האמא) שלא לעשות מאמצים לחדש את הקשר בין הילד להורה השני. כשם שבטוחני כי אם ח"ו היה צורך לקחת את הילד אם הוא היה נחבל, לחדר מיון, ואף אם הילד היה מסרב בכל תוקף ללכת לבית החולים, הייתה האם מוצאת את הדרך לשכנע את הילד כי הדבר נחוץ, כך חובתה של האם היה לעשות כל שביכולתה לחידוש הקשר והאחריות רובצת במידה לא מבוטלת לפתחה."
בית המשפט המשיך וקבע כי: "יש לתת לקטין ובייחוד לאם, תמריץ על מנת שלא "תשב על הגדר" ותנהג כמשקיף או"ם אלא תיטול חלק בעידוד הילד לחדש את הקשר. על האם כהורה המשמורן, לדאוג לכך. אם היא לא עושה כן, עליה לשאת בהשלכה הכלכלית של התנהגותה. איני מקבל את טענתה כי יש "צידוק לסרבנות" כי "אין אשמים ו/או אחראים מלבדו של האב" וכי כל מטרתו של האב היא לבטל את המזונות ולא לחדש את הקשר עם בנו."