מהפרשה הקודמת "קדושים", הגעתי לתובנות שהאירו את עיניי. "קְדֹשִׁים תִּהְיוּ: כִּי קָדוֹשׁ, אֲנִי ה' אֱלֹהֵ-יכֶם": חשבתי שאנחנו "קדושים", אך בקריאה רצינית אורו עיניי והבנתי שבעצם אנחנו מצווים ללמוד ולהפנים את המצוות – הערכים המוסריים והחשובים לקיומנו, שיקרבו אותנו לקדושה. אחת המצוות החשובות שבה כלולות כל המצוות היא: "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ"
כלומר: נשמור על כבוד האחר, בדיוק כמונו. השנוא עליך אל תעשה לחברך, לא נרכל, לא נדבר לשון הרע, לא נטה משפט, לא תשנא את אחיך בלבבך. בדיוק כמוך.
אני מסתכלת על עצמנו, ושואלת מה קורה לנו? הרשתות החברתיות והיד הקלה על המקלדת, השנאה והפילוג הם סכנה קיומית. לכן הבה ונלמד לקיים את המצווה החשובה: "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ אֲנִי, ה'". אני ה', הכוונה: הְיֵה בֶּן אָדָם!
פרשת "אמור" – בפרשת קדושים המצוות ניתנו לכל עם ישראל: להתנהלות מכבדת, חומלת, ולטוהר הלשון, מה שכואב לך אל תעשה לאחר, שתקרב אותנו לקדושה, כי להיות קדוש זה לא להתפלל כל היום, ואחר כך לרכל ולדבר לשון הרע. להיות קדוש זה תהליך מתמיד בהצבת גבולות, בקיום מצוות בין אדם לחברו, וקיומם ייצור קדושה בתוכנו בהתנהלותנו.
בפרשתנו המצוות והחוקים מתמקדים בכוהנים המשרתים בקודש ובמועדי ישראל.
"דַבֵּר אֶל-אַהֲרֹן וְאֶל-בָּנָיו, וְיִנָּזְרוּ…וְלֹא יְחַלְּלוּ, אֶת-שֵׁם קָדְשִׁי–אֲשֶׁר הֵם מַקְדִּשִׁים לִי "
להבנתי: היות ולכוהנים יש מעמד מיוחד בחברה והחברה מפרנסת אותם, מעמד זה שקיבלו הכוהנים מחייב אותם להתנהל בחרדת קודש, ולא לראות את העם כמשרתיו, "וְלֹא יְחַלְּלוּ, אֶת-שֵׁם קָדְשִׁי." תפקידו של הכהן לשרת את העם בענווה, כרודף שלום ואוהב את הבריות – את העם! לכן יש דברים המותרים לכולם ולכוהנים אסורים.
כמו: דיני טומאה וטהרה – "לְנֶפֶשׁ לֹא-יִטַּמָּא בְּעַמָּיו", מת מטמא את הנוגע בו או הנמצא עמו באותו חלל, לכן, הכוהן ירחק, וכל השאר יכול להימצא. הכוהנים המובדלים משאר העם, להם דינים מיוחדים.
"כִּי כָל-אִישׁ אֲשֶׁר-בּוֹ מוּם, לֹא יִקְרב", האם פגם גופני מצביע על פגם התנהגותי? לא ולא!
על כן, להבנתי: הרחקתו של כהן בעל מום, לא נובעת מזלזול בו חו"ח! אלא הטקסיות מחייבת שלמות, מפני שכוהן בעל מום נוכחותו תעורר סקרנות והמביא קורבן יעשה מלאכתו בהיסח הדעת ולא מתוך כוונת ליבו.
בימינו, תודה לאל! בכול מקום אין הבדל בין מוגבל ללא מוגבל, כולם שווים! בבתי הכנסת כולם מתקבלים באהבה ובכבוד גדול, "ואהבת לרעך כמוך" במלוא מובן המילה, רגישים לכבוד האחר ככבודנו. "קָרוֹב ה', לְנִשְׁבְּרֵי-לֵב; וְאֶת-דַּכְּאֵי-רוּחַ יוֹשִׁיעַ" (תהילים לד').
הפרשה ממשיכה: "נבֵלָה וּטְרֵפָה לֹא יֹאכַל, לְטָמְאָה-בָהּ": התורה מזהירה את הכוהנים ואת כלל ישראל מאכילת נבלה וטרפה. מהי נבלה ומהי טרפה? נבלה: היא חיה שמתה מוות טבעי, וטרפה היא פגר שנטרפה על ידי חיית טרף. שתיהן אסורות!
"וְכִי-תִזְבְּחוּ זֶבַח-תּוֹדָה, ה'–לִרְצֹנְכֶם, תִּזְבָּחוּ "
אני לומדת שיעור מאוד חשוב: התורה חוששת שיביאו זבח תודה מתוך חובה, ההודיה חייבת לבוא מתוך רצון, ולא מהפה החוצה, אחרת איננה הודיה.
כלומר: צריך להרגיש את התודה, כי כאשר מרגישים פנימה את הכרת התודה, זאת חוויה נפלאה ומרגשת שקשה להתאפק מלהביע אותה ואז התודה יוצאת ברצון, ברגש חם ובשמחת הלב.
ובנוסף לדעתי: על ההורים תוך כדי דוגמא אישית, ללמד את הילדים להרגיש את הכרת הטוב והתודה. זה מאוד חשוב לבניית הענווה, ולבניית ה"אני" שלהם.
בהמשך הפרשה מונה את רשימת המועדים בלוח השנה העברי – היהודי שהוכרזו כמקודשים והשבת הראשונה. כמעט בכל פרשה השבת מוזכרת, למה? מפני שהשבת חשובה לייחודו, לקיומו, ולזהותו של עם ישראל. כדברי אחד העם: "יותר משישראל שמרו את השבת, השבת שמרה אותם."
השני פסח: מתחילים בחג הפסח "והגדת לבנך" ומיד במוצאי החג מתחילים את חגיגות הקציר, ואת ספירת העומר,
"וּסְפַרְתֶּם לָכֶם, מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת, מִיּוֹם הֲבִיאֲכֶם, אֶת-עֹמֶר הַתְּנוּפָה: שֶׁבַע שַׁבָּתוֹת, תְּמִימֹת תִּהְיֶינָה",
למה לספור מדי יום ביומו? לפי ספר החינוך: הספירה נועדה לבטא את הציפייה והגעגועים לחג מתן תורה. לכן, חג השבועות לא נקבע לפי תאריך, אלא לפי תהליך. בסיום ספירת שבע שבועות תמימות, יגיע החג. מדובר בחמישים ימים מיציאת מצרים למתן תורה, אלה ימים שבין קציר השעורה לקציר החיטה.
והנה באמצע רשימת המועדים, מופיעה המצווה להניח לקט, שכחה ופאה לעני ולגר: "וְלֶקֶט קְצִירְךָ, לֹא תְלַקֵּט; לֶעָנִי וְלַגֵּר תַּעֲזֹב אֹתָם." אני למדה מזה: שברגע שהחקלאי ירגיש את העני והגר וישאיר להם מרצונו, לקט בשדה שיוכלו לקחת לעצמם, הוא מתחבר לקדושה.
ללוח השנה העברי נוספו מועדים חדשים, היסטוריים, כמו, יום השואה ויום העצמאות.
אלה ימים קשים לעם ישראל, בשבוע שעבר היה יום הזיכרון לשואה ולגבורה. והשבוע יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ופעולות האיבה, שבמותם ציוו לנו את החיים פה בארץ חמדת אבות, ששובנו אליה אחרי אלפיים שנות גלות, היא נס לא מובן מאליו.
אשא תפילה: יהי רצון שאהבת חינם תאחד אותנו, ונרגיש עם חופשי בארצנו, נחגוג בשמחה את יום עצמאותנו, ונודה על הארץ הטובה ועל כל היש.
שירת התקווה / נפתלי הרץ אימבר
כֹּל עוֹד בַּלֵּבָב פְּנִימָה
נֶפֶשׁ יְהוּדִי הוֹמִיָּה,
וּלְפַאֲתֵי מִזְרָח, קָדִימָה,
עַיִן לְצִיּוֹן צוֹפִיָּה,
עוֹד לֹא אָבְדָה תִּקְוָתֵנוּ,
הַתִּקְוָה בַּת שְׁנוֹת אַלְפַּיִם,
לִהְיוֹת עַם חָפְשִׁי בְּאַרְצֵנוּ,
אֶרֶץ צִיּוֹן וִירוּשָׁלַיִם.
יום עצמאות שמח!
שבת שלום ומבורך!
אסתר פינס