"חֲשִׁיבָה הַכָּרָתִית" לִמּוּדֵי יָמִימָה – ״אֶפְשָׁר לִשְׁגּוֹת וְלִהְיוֹת מְתוּקֶנֶת״ [ימימה אביטל]

״זה לא הגיוני״ אמרה אחת הלומדות
״או שאני שוגה, או שאני מתוקנת״
במהלך השיעור התנהל שיח מרגש סביב המשפט המהפכני הזה, שלכאורה הוא מנוגד
״אֶפְשָׁר לִשְׁגּוֹת וְלִהְיוֹת מְתוּקֶנֶת״
הרי למדנו שמהלך החיים או שזה שחור או שזה לבן אין אמצע.
ימימה מגלה לנו שטעינו, שחינו בחלקיות ראינו חלק מהאמת מסתבר שיש עוד צבעים.
כשאני שוגה ולא מודעת למצב אני בחוסר מודעות, או לחילופין שאני שוגה וחושבת שאין דרך חזרה אני ממשיכה לשגות, אבל כשאני שוגה ומבינה ששגיתי לוקחת אחריות על מעשי, אני יכולה לתקן, מתוך ידיעה ששגיתי טעיתי-אני לא ״מלאך״.

זה לא אומר שאני יאחז במשגה. זו הזמנה לשנות מסלול ״להנהיג את עצמי מחדש״ מתוך תיקון.
התיקון זה להכיר בעובדה שיש חלקים אצלי שהם ברי תיקון ולעשות שם עבודה אישית המצמיחה אותי, ברגע שאני מבינה שהחיים שופעים בעליות וירידות אז אני לא דרוכה מול הרצון בשלמות. אני מבינה שאפשר לשגות זה אנושי. להבין שאני ברת תיקון.
כאשר אנחנו מנסות להיות כל כך מושלמות אנחנו דרוכות, מפחדות לשגות, ואז המשגים הכי גדולים קורים והתסכול עצום.
תבדקו את עצמכם ותראו באיזה חלקים אתם מרגישים לא בסדר, באיזה חלקים אתם שופטים את עצמכם לחומרה?
ההסכמה תביא עמה הבנה שישנם חלקים שאני מבקשת לתקן כי הם פחות טובים לי, אני מקבלת את עצמי עם החלקים האלה ויוצאת למסע התיקון בהשלמה שאני לא מושלמת.

ריקי לוי (.M.A בחינוך)