בשבוע שעבר, בית ספר תיכון בזכרון יעקב, עבר טלטלה! יש האומרים: ״הכתובת הייתה על הקיר״.
אחד מצוות העובדים לכאורה, עסק בסחר בסמים לתלמידים.
מדובר במעשה חמור ביותר! ילדים קונים, צורכים וסוחרים סמים בבית הספר, מקום חינוכי האמור להגן עליהם מכל דבר לא חינוכי ומפני כל דבר המסכן את חייהם (נזק פיזי ונפשי).
אני לא רוצה להאשים איש זה או אחר, אבל דבר אחד מאוד ברור ישנה ״קלות ראש״ בנוגע לעישון בבית הספר, יש הסכמה שבשתיקה מול כל הנוגעים בדבר.
לפני כשבוע הייתה כתבה על מספר בתי ספר הדואגים למקומות עישון מוגדרים עבור התלמידים.
למקומות אלה קוראים, ״המחששה״, מורים המרגישים חברים של הילדים מצטרפים לחגיגה ״מודל חינוכי״ (לטעמי לא ערכי ולא חינוכי).
שמחתי לראות שישנם בתי ספר מעטים אומנם, אך איכותיים שלא מאפשרים לילדים לעשן בין כותלי בית הספר.
נכון, ילדים המעשנים יעשנו גם מחוץ לכותלי בית הספר, אבל חשוב לציין שזה באחריותם של הילדים ושל ההורים. אני גם ממליצה שמורים לא יעשנו, מתוך דוגמא אישית, בין כותלי בית הספר. זכרו שהם מודל.
כל פעם אני מופתעת מחדש כמה הורים נלחמים: בגיל הינקות על מטפלת טובה, בהמשך על גן טוב, על תזונה בריאה, על מורות ראויות במוסד החינוכי ביסודי, על ערכים שהם מאמינים בהם,
ודווקא בגיל הכל כך חשוב – גיל הבגרות – ישנה ״קלות ראש״ בנוגע לנפשם של ילדינו האהובים, פרי בטננו. ילדים יקרים שלנו, שטובתם שזורה באופן טבעי בנימי ליבנו ובעתידנו המשותף כמשפחה בריאה בנפשה ובגופה.
אז איך יכול להיות שאנחנו כהורים ניתן יד ל״מחששות״ בבית הספר? שניתן אישור באופן עקיף לפגיעה בילדים שלנו?!
בתוך עמי אני חיה, אני יודעת ואף מכירה הורים מעשנים, אני יודעת, מכירה ולא מסכימה עם מנהיגות ההורים שטוענת שחשוב להכיל את העישון בבית הספר (השנה אני לא מכירה אך יודעת משנים קודמות) – שהרי הם מעשנים בכל מקרה. מכירה את האמירות, זה לא סמים קשים זה אפילו לא סמים -זה קל ולא נורא זה כמו סיגריה רגילה וזה מותר ״במדינות מתקדמות״.
גילוי נאות! מעולם לא הייתי ואני לא מעוניינת להיות מתקדמת.
ישנם הורים האומרים: ״זה הגיל גם אני עישנתי, שתיתי, זה הגיל לעשות שטויות, שיתפרעו ויהנו.״ אימרות אלה מפחידות ומדאיגות.
אומר ביושרת לב, אני לא שופטת אף אחד, אבל דבר אחד ברור לי, איני מוכנה לתת לילד שלי אישור להיכנס לניסוי שאין לי מושג איך הוא יצא ממנו.
אותו ילד שהנקתי והענקתי לו את חיי מאז שהיה עטוף ברחמים ברחמי, או ילד שהורים אימצו בחום, לא משנה באיזה דרך הילד הגיע לפתחי ליבנו, הוא החיים שלנו.
הדבר שהכי מפחיד אותי שהילדים ללא בושה, הכל בפרסייה, הכל מול כולם, הכל מותר, יש להם הכשר לא מוסכם. איך לא? הרי המבוגר האחראי לא מתבייש ולא חושש לתת להם לגיטימציה לעשות הכל מהכל בשם ההכלה והחופש, גם במחיר של סכנת הגוף והנפש!
מזמינה את כל העוסקים במלאכת הקודש – נפשם של ילדינו, לעשות חישוב מחדש ולהחזיר את המוסד החינוכי להגדרותו הנכונה: מוסד חינוכי ולא מוסד המסכן חיי ילדינו -יקירי ליבנו!
צוות מחנך אל תסכימו לקחת על עצמכם אחריות שלא לשמה הגעתם לחינוך.
אני מזמינה את ראש המועצה ומנהלת החינוך לעשות ״טִפּוּל שֹׁרֶשׁ״ רציני ללא פשרות. להיפרד מתוכנית ההכלה ולעבור לתוכנית העצמה ותמיכה בצוות המחנך כמודל ערכי ומוסרי לילדים שלנו.
תכניסו הרצאות הנוגעות לסכנות בשימוש בסמים ואלכוהול.
צוות מחנך והורים – לפני הרצאה או בסיומה של ההרצאה, אין צורך (לא רצוי) לספר לילדים מה עשיתם כשהייתם בגילם! זה סותר בתכלית את המטרה לשמה הגיעו ההרצאות ואושרו ע״י משרד החינוך.
אני זוכרת מקרה בו הבן שלי סיפר, שלאחר הרצאה מאוד חשובה על הסכנות שבעישון ואלכוהול ומסיבות טבע למיניהם, איש חינוך מאוד משמעותי, עמד וסיפר על החוויות שלו במסיבת טבע, על אובדן חושים, על הדחף לחצות גבולות. הנה עומד מחנך בישראל ומספר לתלמידיו, תשפטו אתם האם זה ראוי? האם זה המודל שהייתם רוצים שיהיה לילדינו?
האם סיכון חייהם של ילדינו מצדיק התרברבות של מורה שניצל בנס ולא אושפז באחד המוסדות השופעים ילדים שלא צלחו את הניסוי והמשפחה כולה נהרסה ומשלמת עד היום את המחיר הכבד הקשה מנשוא – אובדן הדעת של היקר מכל?!
שימו לב! הילדים מעריצים אתכם ומנסים לחקות אתכם ואף להיות יותר מתוחכמים ויצירתיים מכם! מכולנו! ראו הוזהרנו! ״חַיָּבִים טִפּוּל שֹׁרֶשׁ״.
ריקי לוי
.M.A בחינוך
