דייט עם מיכל – ד״ר אריק שכטר

אני זוכר היטב את הרגע בו החלטתי להיות רופא, הייתי בן חמש. שבועיים בדיוק אחרי ניתוח לכריתת שקדים, שבוצע בהרדמה מקומית בלבד וללא נוכחות ההורים, כמו שהיה מקובל אז בבתי החולים באוקראינה. באותו אחר צהרים גורלי, חשבתי על מה שקרה לי והייתי נחוש לחצות את הקווים. החלטתי, אני אהיה רופא אף אוזן וגרון. כך סיימתי קריירה מפוארת של ילד חולני עם אשפוזים רבים בבית החולים לילדים באודסה, כן, אותו בית חולים בו עבד רופא הילדים והמשורר הדגול שאול טשרניחובסקי, והתחלתי קריירה של ספורטאי חובב עם אבי, שבאותה תקופה היה מהנדס בכיר וגם שופט כדורגל.

שנתיים לאחר מכן, ב-1974, מיד אחרי מלחמת יום כיפור, המשפחה הצליחה להימלט מברית המועצות ולעלות ארצה.

מעט לפני כן התחלתי להגשים חלום ילדות, שכנה לימדה אותי לקרוא, ברוסית והתחלתי לקרוא את "האנציקלופדיה הרפואית למשפחה", שהייתה מונחת בבית הורי ועד אז שימשה בעיקר כמשקולת. הספר הזה, ראשית השכלתי הרפואית, עדיין נמצא ברשותי.

ב-1988 השתחררתי מהצבא כחובש קרבי ומיד התחלתי ללמוד רפואה באוניברסיטת בן גוריון בנגב ובמקביל המשכתי לשרת במילואים כחובש ולוחם ביחידת עילית סדירה. בסיום לימודי הבנתי, שאני אוהב יותר רפואת נשים מאשר האף, האוזן והגרון והתחלתי התמחות ברמב"ם ברפואת נשים. אולם, לאחר תקופה, הבנתי שקריירה בבית החולים נמצאת במסלול התנגשות ישיר עם תחביבי הספורט שלי והזמן הלא מועט המוקדש לשרות בצבא. עשיתי הסבה לרפואת משפחה וכשהגעתי, כרופא מומחה, לעבוד כרופא כפר ביישובי חוף הכרמל התאהבתי באנשים ובמקצוע.

במקביל עשיתי תת התמחות אירופית ב SEXUAL MEDICINE והכשרה ישראלית כסקסולוג. כיום, בנוסף לתפקידי כרופא כפר בשרותי בריאות כללית, אני מנהל את המרפאה הציבורית להפרעות בתפקוד המיני, שהיא חלק מהיחידה לנוירואורולוגיה בקריה הרפואית רמב"ם בניהולו של פרופ’ אילן גרינולד. מרפאה זו נקראת מרפאת יחסים והיא פרי של שיתוף פעולה פורה בין הכללית לרמב"ם.

מיניות האדם וההפרעות בה, הם במרכז העניין האקדמי והמחקרי שלי כיום. עיקר המחקר נעשה ברמב"ם. אני המזכיר הכללי של החברה הישראלית להפרעות בתפקוד המיני בהסתדרות הרפואית וחבר הועד האירופי לרפואת מין. בנוסף אני מרצה בפקולטה לרפואה של הטכניון ומכשיר סטודנטים, סטז’רים ומתמחים לרפואת המשפחה.

השילוב המגוון בין בעיות היום יום ברפואה, איתן אני מתמודד כרופא כפר, לבין בעיות יוצאות דופן בתפקוד המיני, אותן אני פוגש במרפאת יחסים, מאפשר לי להמשיך בתפקידי כרופא קהילה, למעלה מ-22 שנים ברציפות.

פן נוסף ומרכזי בחיי המקצועיים כרופא, הוא רפואת הטראומה בשדה הקרב. אני משמש כלוחם ורופא ביחידה מובחרת ומקדיש משאבים רבים לתפקידי זה, שגם משתלב עם אחד מתחביבי, צניחה חופשית.

דבר נוסף, המאפשר לי לשאת בעול רופא הכפר, באותה קהילה, הרבה שנים ברציפות, אלו התחביבים שלי.

בשנים האחרונות טיפסתי על ארבע מהפסגות הגבוהות בארבע יבשות: הקילימנג’רו (5895 מ’) באפריקה, האלברוס (5642 מ’) באירופה, האקונקגואה (6964 מ’) באמריקה הדרומית והשנה את הדנלי (6194 מ’) באלסקה באמריקה הצפונית ופסגות נוספות.

אני הכי נהנה בפסגות ובטיולי האקסטרים, כשאני נמצא עם החברים הקרובים שלי והמשפחה. את הקילימנג’רו טיפסתי שלוש פעמים, פעם אחת עם אחי ופעמיים עם חברים או כאלו שנעשו חברים מאוד קרובים לאחר הטיפוס. את האלברוס טיפסתי עם בתי מעיין, עם בן זוגה עוז וחברתי לחיים. כמה מהחברויות הקרובות ביותר שלי, נוצרו תוך כדי טיפוס לפסגות אלו.

את תחביב הטיפוס על סלע אני שומר על אש נמוכה וחולק אותו עם ילדי ובת זוגי. אין משהו שמקרב יותר, הן משפחה והן חברים, מהרפתקאות יחד, חלקן מיוחדות ולעתים מסמרות שיער.

לא אשכח את טיול הטבע בהרים בסין עם בני יאיר, לשם הגענו, כשיאיר, באותן שנים חבר בנבחרת ישראל בהתעמלות מכשירים, התחרה באליפות העולם במקצוע הקרב רב. כיום הוא אחד ממאמני האקרובטיקה והמאמנים הידועים בחוף הכרמל.

גם תחביבים אחרים אני מעדיף לעשות עם חברים, כמו רכיבה באופני הרים בסינגלים תלולים עם חברי וילדי ובעיקר עם חברתי לחיים, שרוכבת במדרונות מטורפים, הרבה יותר מהר והרבה יותר טוב ממני.

תחביב נוסף, צניחה חופשית, לעתים אני מעדיף לצנוח לבד ולעתים לצאת מהמטוס בגובה רב עם חברים או עם בני יאיר ולעופף יחד.

שני בני הצעירים, משרתים יחד איתי באוגדה 98 של הכוחות המיוחדים, שלושתנו ביחידות שונות, אך יוצא להיפגש ואף לעשות פעילות משותפת. השנה זכיתי לצנוח בצבא עם אחד מבני ואף להיות יחד בפעילות מבצעית, אני כרופא הכוח והוא כמפקד.

השיתוף בתחביבים ובפעילויות אחרות, מאפשר להנות הן מתחביבים והן ממשפחה באותו זמן.

הטיפ שלי לחיי משפחה וקשר טוב עם הילדים, הוא להשקיע המון בפעילות משותפת, כשהילדים עוד קטנים. זה תמיד כיף יותר מסתם לשבת בבית, אבל הנחת הגדולה מגיעה, כשהילדים נעשים בוגרים וממשיכים בפעילות יחד. לא חייבים לקפוץ יחד ממטוס בשביל להשיג זאת, אם כי מומלץ מאוד, אפשר לפתח פעילויות משותפות רגועות יותר, כמו מוזיקה או טיולים ליד הבית, העיקר יחד.

לעתים שואלים אותי, "אתה לא פוחד לעשות את כל הפעילויות האלו, הנחשבות אקסטרים, ועוד עם הילדים?" תשובתי היא: "אני יותר חושש לא לחיות מאשר אני מפחד למות".

אני משרת במילואים למעלה מ-33 שנים, בתחילה כחובש קרבי ובהמשך כרופא ביחידות מובחרות שונות במערך המוטס והמוצנח.

כמבוגר, שעלה לארץ בגיל 7, למד בבית הספר הריאלי העברי בחיפה, בהמשך שירת בסדיר בצנחנים וביחידות אחרות ולמד רפואה בישראל, אני חש, שהארץ הזו נתנה לי המון, והמשך השרות והנתינה חזרה באים לי בטבעיות. אני רואה את הפירות של הדוגמא האישית לילדי ולסובבים אותי. הסיפוק הוא עצום ושווה את ההשקעה הרבה. השרות המיוחד משתלב היטב עם משיכתי ליוצא מהכלל ולהרפתקאות, כך שבכנות, הנתינה היא לא מסיבות אלטרואיסטיות בלבד. בנוסף, שבירת השגרה, בשירות המילואים, מאפשרת לי לשאת את השגרה ולשרת את הקהילות הכפריות בחוף הכרמל, כבר 22 שנים.

אני עשיר, כי אני שמח בחלקי וחי בתחושת שפע עם מה שכבר יש לי. אם יש לי חלום לעתיד הוא להמשיך את סרט חיי ולחיות את החלומות שכבר התגשמו. אני מקווה להמשיך לשרת את החולים הזקוקים לי ולייעץ למטופלי, תוך המשך פעילויותיי בשעות וימי הפנאי לבד ועם משפחתי וחברי.

עם זאת, יש לי חלום, שהוא בקשה:

שתהיה בִּי הַשַּׁלְוָה – לְקַבֵּל אֶת הַדְּבָרִים שֶׁאֵין ביכולתי לְשַׁנּוֹתָם, אֶת הָאֹמֶץ – לְשַׁנּוֹת אֵת אֲשֶׁר ביכולתי, וְאֵת הַתְּבוּנָה – לְהַבְדִיל בֵּינֵיהֶם.

פעילות גופנית מאומצת לפחות שלוש פעמים בשבוע וזמן עם החברים והמשפחה. "זמן" – זה באמת להקדיש זמן לעצמנו עם היקרים לנו ולא "זמן איכות" קצר. הרמב"ם, גדול הרופאים בדורו וגדול חכמי ישראל בכל הדורות, מגדיר את עקרונות הבריאות כ:"בולם רוגזו יפחית אוכלו ויגביר תנועתו" ואני מאמץ את אמרתו זו.

תקופת הקורונה לימדה אותי צניעות. אם חשבנו, שתמיד נוכל לנהל את חיינו כרצוננו, הנה באה מגפה, ולא מהקשות שידעה האנושות, ומראה לנו שאנו יכולים לנסות להתנהל במצב הנתון, אך לאו דווקא לנהל הכל כרצוננו. הקורונה לא תגמר, כי בדומה לווירוס השפעת, וירוס הקורונה משנה את פניו ומצריך התחסנות מחודשת, מדי תקופה, שאורכה טרם נקבע בוודאות.

וירוס הקורונה לא יעלם, אך יש סיכוי לסיים את "תקופת הקורונה" הקשה, אם יתקיימו שני תנאים:

1. חיסון כל האוכלוסייה, לפי לוח החיסונים שיקבעו המדענים.

2. אומץ לב מצד מנהיגי המדינות, תוך התעלמות מאינטרסים פוליטיים צרים. אומץ לב לפתוח את המשק באופן מושכל וכמו בכל מלחמה, אומץ לב לשאת במחיר קטן יחסית בטווח הקצר, גם בחיי אדם, כדי לא לשאת במחיר גדול יותר בחיי אדם ואיכות החיים בטווח הארוך. אומץ לב לכפות מדיניות חיסון כללית וסגרים דיפרנציאליים בקהילות בהן יש תחלואה גבוהה ולא לסגור קהילות לא רלוונטיות בהן התחלואה נמוכה.

כך יתאפשרו חיים נורמליים לצד וירוס הקורונה.

לתושבי חוף הכרמל יש את המזל ולי, יחד עם חברי וחברותי רופאי הכפר האחרים ואחיות הכפר, יש את הזכות לשרת אותם, במערכת רפואה קהילתית ייחודית, של מרפאות קטנות בכל ישוב. המרפאה הקטנה, בה הרופאים והאחיות מכירים בשמות את כל המטופלים ומשלבים טיפול, הכולל את כל בני המשפחה מהסבתא רבתא בת ה-98 ועד הנין בן החודשיים, מאפשרת רפואה איכותית הוליסטית בה האדם במרכז ולא האיבר או המחלה הספציפית. לאחר 22 שנה בתפקידי, יש לי את הפרספקטיבה להסתכל לאחור ולראות, שמערכת זו מאפשרת תחלואה ותמותה נמוכים יותר.

בדעתי לפעול יחד עם שרותי בריאות כללית, לשמר מערכת רפואה ייחודית, אישית ומבוזרת זו תוך שמירה על המרפאות הקטנות בכל ישוב.