דייט עם מיכל: נוגה ברעם – אשת חינוך מעוררת השראה

נוגה ברעם מתגוררת בקציר, נשואה לדגן אימא לעופרי, לעדי ולעידו. עוסקת כל חייה בחינוך מספרת: "התחלתי את דרכי כמורה, בהמשך, שימשתי רכזת שכבה, מנהלת בית ספר וכיום אני מפקחת על בתי ספר על יסודיים.

לימדתי כאן ב"אורט השומרון בנימינה" ואח"כ בבית חינוך "החורש" בזיכרון יעקב במשך שנים רבות ונהניתי מכל רגע. זכיתי לעבוד במקצוע בעל ההשפעה הרבה ביותר בחברה שלנו – חינוך."

כתיבתו של הספר החלה ממש במקרה. באחד הביקורים שלי בפולין עם משלחת תלמידים, אחד ממלווי המשלחת שהצטרף למשלחת התלמידים, "שורד שואה" בעצמו, נשא את תפילת ’אל מלא רחמים’.

אחד מתלמידי י"ב שעמד לצידי בזמן התפילה לא הבין במה מדובר ושאל אותי אם אני מכירה את התפילה הזו. שתקתי ולא אמרתי דבר. חזרנו לאוטובוס ושם בתוך האוטובוס התנהלה שיחה ערה על היהדות שלנו. נפעמתי מכך שרבים מהילדים לא שמעו מעולם על הרמב"ם.

’מרד גטו ורשה’ היה מושג עמום שלמדו אותו רק עכשיו בשיעור היסטוריה לקראת בחינת הבגרות, גם השם ’הנרייטה סאלד’ לא היה מוכר להם בכלל, ומנהג נטיעת העצים בארץ ישראל שהחל כיוזמה של הרב יעבץ היה גילוי מחודש עבורם.

מרגע חזרתי לארץ החלטתי שאני לא יכולה להניח את העניין הזה בצד. חשבתי לעצמי, שאם אני עוסקת בחינוך כאן צריך לבוא לידי ביטוי התפקיד שלי. לימים ניהלתי בית ספר והבנתי שתפקידי הראשון הוא לשנות משהו מבפנים’’.

השינויים שהובילה בביה"ס אותו ניהלה והכתבים הראשונים החלו בסדרת מפגשים עם התלמידים בה למדו על מנהיגים יהודים מתחומי התרבות, הזמר, הספרות, המחול, הספורט, הפילוסופיה וכו’. "למדנו את חגי ישראל ואת המנהגים שלנו. נחשפנו לתפילות השונות, נברנו בטקסטים מעולמות שונים, גם ציוניים, גם דמוקרטיים, פילוסופיים וגם… (כן גם טקסטים מ"ארון הספרים היהודי").

אני זוכרת שבאחד משיעורי חינוך התחלנו לדבר על ’שיבוט’ ועל יחס היהדות לכך, בשיעורי מדעים רקחנו תרופות תוך כדי עיון בכתביו של הרמב"ם. כשביקרנו במצדה ישבנו עם דפים שכללו טקסטים ממקורות שונים. ישבנו ממש על האדמה ודנו בסיפור ובמיתוס. בכלל, כל המסעות השנתיים בבית הספר השתנו כתוצאה מהמהפך הזה.

במהלך התהליך הזה שלקח כמה שנים טובות השתנתה התפיסה החינוכית של ביה"ס שלי. הבנו כולנו, שהלמידה היא תהליך אישי המתרחש תוך התנסות ומעורבות של התלמידים במסגרת פעילות גומלין אישית וקולקטיבית. השילוב בין הבניית ידע לבין בירור ערכים, תפיסות, עמדות ורגשות, עודד למידה משמעותית והשפיע על גיבוש זהותם של התלמידים שלי. הטקסטים היהודיים, הציוניים והאזרחיים-דמוקרטיים אותם בחרנו הצוות ואני במקצועות הדעת השונים, הניעו את התהליך של בדיקת תוכניות הלימוד שלנו, נבנה חזון חדש לבית הספר, עוצב מחדש סמלו בית הספר, התחלנו לקיים ימי למידת עמיתים, הטקסים נראו אחרים פתאום ונשזרו חוטים חדשים שהצטרפו למארג שלם אלו השפיעו על מהותו של בית החינוך אותו ניהלתי.

הדרך בה צעד בית הספר אותו ניהלתי היה סיפור של "מסע בסבך" ומעצם טיבו הוציא את האנשים מכלל מנוחה. הוא הוציא מכלל מנוחה גם את ציבור ההורים שלי שלא הבינו מאיפה בדיוק נחתי להם ולאן אני הולכת. הצעידה במסע החדש שלי דרשה התארגנות, היערכות והצטיידות, איסוף מידע ותיאום לוח זמנים. צריך היה לעדכן ולהתעדכן בתוכניות לימוד ייחודיות אותן יצרו צוות המורים שלי בעצמם, היה צריך ל’ארוז’ ו’להתלבש’ בהתאם לתנאי הדרך ומזג האוויר ולכלול במטלטלינו לוח גאנט בית ספרי, אירועים, ישיבות פדגוגיות, השתלמויות, מפגשי ההנהגה, ועוד.

לכאורה, התהליך היה כרוך בהתעסקות מאומצת, אך למעשה, הוא הביא עמו מנוחה אמיתית לנפש בשל ההלימה המדויקת שנוצרה בין תהליך גיבוש הזהות לבין המפגש עם תחומי הדעת להם היינו מחויבים.

לא הסתפקתי בכך, והחלטתי לפתוח את ספר התנ"ך בעצמי. הייתי מעיינת בפרשות השבוע וכך התחלתי לכתוב מדי שבוע את פרשת השבוע כפי שמשתקפת בעיניים שלי כמנהלת בית ספר".

נתחיל מכך, שלא חשבתי לכתוב ספר. אני לא מאיר שלו, לא א"ב יהושוע ולא דוד גרוסמן. גדלתי בבית שבו קראו הרבה ועדיין קוראים הרבה. במשפחה שלי תמיד אמרו לי שאני צריכה להתחיל לכתוב. כשהייתי אימא צעירה, אני הייתי זו שכתבה תמיד את הברכות, ובאירועי סוף שנה, הורים עמיתים פנו אלי באופן קבוע כדי לכתוב ברכה למורה או לגננת של הילדים שלי. זה היה קבוע. תפנו לנוגה. נוגה תמיד כותבת את ברכות הסיום.

הספר הוא למעשה אגד של מכתבים שבועיים אותם הייתי נוהגת לשלוח לצוות המורים שלי, ולימים כשהפכתי למפקחת גם למנהלים שלי. ניסיתי למצוא דרך להגיע אל כולם: אל המורים והצוותים החינוכיים שלי, אל ההורים של התלמידים שלי וכמובן אל התלמידים שלי ולתווך להם את פרשת השבוע דרך ראייתי כמנהלת בית ספר.

מדי שבוע הייתי קוראת את פרשת השבוע, וחושבת כיצד ניתן להנגישה בצורה הכי טובה שאני יודעת. השתדלתי "לתבל" כל פרשה באיזה סיפור אקטואלי והרלוונטיות של הסיפור לחיינו אנו הייתה חשובה לי יותר מתמיד. מודה שלא היה לי קל, שכן אני לא מורה לתנ"ך בהכשרתי, אבל לאט לאט כתבתי את הסיפור והבאתי את הפרשנות האישית שלי כפי שאני רואה אותה.

וכך שבוע אחר שבוע במשך שש ,שבע שנים כתבתי וכתבתי. וכתבתי..

כתבתי על הילד שהכדורגל הוא כל עולמו ועל קשייו הלימודיים, על התלמיד הדחוי ועל תופעת ’השיימינג’, על הילדה שעברה טלטלות בחייה, על המורה שלימד בצורה מיוחדת ואפילו על האהבות הראשונות שלנו בבית הספר.

כמו כן כתבתי על ההורים שליווי אותי: היו כאלו שתמיד התנדבו לבית הספר ואחרים, שחדרה של המנהלת הותיר אצלם צלקת ישנה של ימי ילדותם."

בינואר שעבר ימי טרום קורונה נסעתי ברכב שלי לביקור באחד מבתי הספר עליהם אני מפקחת. בדרך התקשר אלי אבא של תלמידה. התחלתי לשוחח עימו על עניין כלשהו כשברקע נשמע אחד משיריו של אריק איינשטיין (גם לאיינשטיין הקדשתי פרשת שבוע אחת). מצאתי את עצמי אומרת לאדם שהתקשר: "יש לי על מה לכתוב".

ביום ראשון כבר קיבלתי טלפון מהוצאת ספרים מסוימת. האישה בטלפון אמרה לי שהיא מתקשרת אלי לאחר שקראה את כתב היד שלי. לא הבנתי מה היא רוצה ממני ובאיזה כתב יד מדובר, אבל לאחר שהתעשתתי הבנתי שאותו בחור עימו שוחחתי בטלפון ביום חמישי הוא שהעביר אליה את הקובץ. מצאתי את עצמי מעבירה אליה קבצים נוספים, ושומעת אותה אומרת לי שאני חייבת להוציא את מה שאני כותבת כספר.

כעבור זמן אנשים נוספים שקיבלו את "פרשת השבוע שלי" יעצו לי לכתוב ספר… אז.. הנה .. אני. הקשבתי לעצות. וכתבתי באמת ספר משלי, אותו אני מוציאה באופן עצמאי.

כשהייתי ילדה קטנה אהבתי מאד ספרים. אחת מהקלאסיקות הישראליות האהובות עלי היה הספר: "שמלת השבת של חנהל’ה". למי מאיתנו שזוכר, הספר כולל איורים של חנהל’ה עצמה ושל הירח וגם חלק משיריו המוכרים של אהוד מנור כמו: "למה לא כל יום שבת".

השם הזה החזיר אותי אל הילדות שלי, וגם הספר "נוגה של שבת" – יעביר את מי שיקרא אותו סוג של מסע אל מחוזות העבר שלו ושל ילדותו. מי מאיתנו אינו מתגעגע אל מחוזות ילדותו? אל השכונה בה גדל? אני חושבת שכולנו מתגעגעים אל שכונת ילדותנו, אל התלמידים שישבו לצידנו בשולחן בכיתה, אל האירועים הבית ספריים אותם חווינו, אל הטעמים ואל הקולות ובעיקר אל הזהות ההסטורית/ התרבותית/ המשפחתית של כל אחד ואחת מאיתנו מאז היותנו ילדים ועד לימינו אנו כאנשים בוגרים, ובזה עוסק למעשה הספר.

אני יכולה לציין בוודאות, כי בזכות התהליך, הזהות היהודית האישית שלי התחזקה, והגישה שלי והאופן בו אני ניגשת אל טקסט יהודי, ציוני ואזרחי-דמוקרטי, הם כעת שונים לחלוטין. אני מאמינה בלב שלם, כי התרומה של ארון הספרים היהודי בהקשר של הדעת מעניקה ערך מוסף שאינו יסולא מפז, ויודעת, כי השפעתו וכוחו מחוללים השראה גם בנפשותיהם של העוסקים בו ובנפשם של תלמידים צעירים בפרט.

ההורים בינינו – יוכלו להשתמש בספר כדי להנות מזמן איכות משפחתי ואישי עם הילד הפרטי במפגשי שיח אחר ושונה. זו הזדמנות לייצר התחלה חדשה של מסורת משפחתית חדשה: קיום דיונים משפחתיים רלוונטיים חשובים על בסיס שבועי לאחר עיון בסיפור העומד מאחורי כל פרשה, דיונים, שאני מקווה, שיוכלו לגרות את מחשבתם, ויעניקו להם כלים להתנהל בעולם של אי ודאות עתידי אולי גם עם הורה אחר מביה"ס או עם הורה שאתם פוגשים בגינה הציבורית או אפילו בעיצומם של ימי קורונה ב zoom.

ציבור המורים, המנהלים ואנשי החינוך – אני מייחלת לכך, שהקריאה בספר תאפשר לאנשי חינוך להתבונן בזווית מעט אחרת על הקורה בבתי החינוך שלהם, שאנשי חינוך שיקראו אותו יוכלו להשפיע ולחולל ולו שינוי מחשבתי קטן בנפשותיהם של התלמידים שלהם, שיוכלו באמצעות הטקסטים ובאמצעות הסיפורים לערער ולהרהר בסוגיות הרלבנטיות לעולמם שלהם ולעולם התלמידים שלהם בעקבות הקריאה בסיפור העומד מאחורי כל פרשה ופרשה. כמו כן, הספר יוכל לסייע בידיהם להוביל את השיח עם קבוצת התלמידים שהם יובילו, כל אחת ואחד מכם בחלקת האלוהים שלו.

כל אחד מאיתנו – יוכל לפגוש את סיפורו האישי – הפרטי שלו עצמו בתוך הסיפור המקראי ואולי באמצעות הקריאה אפילו תתעורר אצלכם אהבה ישנה וגעגוע לסיפורי התנ"ך, המורשת התרבותית של העם היהודי.

כל מי שרוצה לעבור חוויה של שינוי בעצמו ולכל מי שמעוניין להסתכל על סיפורי התנ"ך מזווית מעט אחרת.. חינוכית משהו,…ואפילו למי שרוצה להיזכר ולהפיץ את סיפורו של העם היהודי בכל בית בישראל. (ימים יגידו..)

כולי תקווה, שבאמצעות הנושאים המועלים בספר יוכל כל אחד מאיתנו להתנהל מעט אחרת בחיי היום יום שלו מתוך ראיית האחר ומתוך חשיבה על האחר, כפי שקרה לי…

גם היום וגם בעתיד אין תחליף למפגש בין מורה לתלמיד. יש לנו מורים מצוינים במערכת, אנשים של שליחות וצריך לחזק אותם ולהעצים אותם. החיבור האנושי ומערכת היחסים בין שניהם, בין המורה לתלמיד הוא הדבר הכי חשוב. זה הסיכוי של החינוך, ההבנה שכל הלמידה מושתתת על מערכת יחסים שיש בה כבוד, הקשבה והרבה אהבה לתלמידים שלנו, ועל הכרות מעמיקה עם כל אחד מהם.

חשוב שכל מורה ידע איפה גר התלמיד שלו, כמה אחים יש לו, מה הם התחביבים שלו, מה מעציב ומה משמח אותו. התפקיד שלנו אנשי החינוך הוא להיות העוגן היציב עבור התלמידים שלנו במיוחד בימים לא פשוטים אלו של תקופת הקורונה, לדעת את חוזקותיהם וחולשותיהם, להביט עליהם, על כל אחד מהם כאילו הוא הילד הפרטי שלנו.

בנוסף לכך, חשוב שהמחנך יחשוף את התלמידים שלו לעולמות שבחוץ ויאתגר אותם במפגש הזה, שיעורר בהם סקרנות ושיעזור להם לחלום חלומות…

המחנך יכול לדבר עם התלמידים שלו על הכול, אבל הוא צריך להתוות דרך. למחנך יש תפקיד חינוכי. צריכה להיות לו דרך מאד ברורה. התלמידים לא צריכים עוד חבר אלא מורה, גם לדרך החינוכית וגם לדרך ההתנהלות, כך שבעולם המבולבל שניצב מולם יהיה להם משהו קבוע.

הייתי תלמידה טובה מאד. אהבתי את בית הספר. גדלתי בגבעתיים, ברמת גן ואחר כך ברעננה.

מורה מכוננת: מירי הרצוג בחטיבת הביניים, תמר גולדשטיין יועצת, במיוחד המורה האגדי הלוי, מורה להיסטוריה.

ישנם הרבה מאד קווי דמיון בין התלמיד של פעם ובין התלמיד של היום. התלמיד של היום חשוף הרבה יותר לכל מה שמסביב. היום מתבגר חי את החיים הפרונטליים וגם מקיים במקביל חיים וירטואליים. בני נוער נמצאים בין שבע לשמונה שעות בממוצע במסכים בכל יום.

יחד עם זאת אני שומעת על הרבה מאד ילדים צעירים שלמדו להעסיק את עצמם בתקופה הזו, שהתחילו לפתח תחביבים משלהם: כמו צילום או אפייה. ישנם ילדים ששמרו על אחיהם הצעירים בשעה אימא ואבא יצאו לעבודה.

יש הרבה סיפורים שנגעו לי ללב. אם אני נדרשת לבחור, אולי פרשת "לך לך" בה כתבתי על ’כיכר מלכי ישראל’ שהפכה לימים לכיכר רבין לאחר רצח ראש הממשלה יצחק רבין ז"ל. מה שקרה בכיכר הזו השפיע עלי, השפיע על כולנו …

הלמידה מרחוק אומצה במהירות בעקבות מגפת הקורונה. היא פתחה בפני המורים והמנהלים עולם שלם של הזדמנויות דיגיטליות לשדרוג מקצועי ולפיתוח הקריירה שלהם. המשבר הוכיח לכולנו כמה חשוב לשלב טכנולוגיות בהוראה ובלמידה. יותר ויותר מורים ומחנכים התחילו לשאול את עצמם היום איך הם מחברים בין הרשתות החברתיות, בין העולם בו חיים התלמידים והתלמידות שלהם, לבין העשייה החינוכית שלהם עצמם.

הקורונה גם שברה הרבה מאוד קשיחויות כמו: גודל כיתה, למידה מרחוק, שיעורי בית, שילוב בין למידה סינכרונית וא-סינכרונית…

מצד שני, תהליך ההטמעה עדיין מלא מורכבויות. למידה מווסתת עצמית מתאימה מאד במקרים שבהם יש הרבה מוטיבציה פנימית ולא לכל התלמידים שלנו קל ללמוד בדרך זו. הרבה יותר קשה ללמד וללמוד מול הריבוע במסך, לכך נוסיף גם את העומס העצום על מורים ועל מנהלים בבניית מערכות מתפקדות, בהחזקת מורים ותלמידים, בהתאמת הלמידה וההוראה ובעמידה במתווים המשתנים בתדירות גבוהה מאד.

נוסיף גם את קשיי הלמידה של חלק מהילדים היושבים שעות מול המסך. קשיים נוספים הם הנתק החברתי שמקשה הן על המבוגרים ובעיקר על הילדים, השעמום של בני הנוער, קושי בארגון סדר יום באופן מתמשך, הפיכת היום ללילה, קושי של תלמידים רבים להבין את החומר במתמטיקה או בלשון דרך הלמידה המקוונת בתיכון, הדאגה והנתק מקשר של הילדים עם חבריהם לכיתה, ובעיקר המצבים הרגשיים כמו הסתגרות בתוך החדר.

בהזדמנות זו רוצה להביע את הערכתי לציבור עובדי ההוראה על העבודה המסורה ועל הלב הרחב והגדול שלהם. המנהלים, המנהלות והצוותים החינוכיים עושים כל שביכולתם כדי לשמור על רציפות הקשר עם התלמידים ועם ההורים של הילדים, ותאמינו לי זה לא קל. אני גאה באנשי החינוך שלנו על תעצומות הנפש שלהם ועל שהם שמים דגש גם על הצד הריגשי של הילדים ובמקביל יודעים לשמר את הרצף הלימודי. ההתגייסות, הרוח היזמית והיצירתית שלהם מרגשות בעיני. אני חושבת, שהמערכת החינוכית יוצאת מחוזקת בשלב זה של מערכת הקורונה.

חלומות קטנים: להוציא את הספר "נוגה של שבת" לאור, ושיקראו בו כמה שיותר אנשים…ואולי יושפעו מהמסרים שבו..

חלומות להמשך: להמשיך לכתוב ("נוגה של שבת 2"….). לעורר אחדות בעם שלנו, לקדם את החינוך במדינה שלנו, להמשיך לעסוק בחינוך אולי ברמה הארצית. ימים יגידו לאן אמשיך מכאן…

אודיע ואפרסם מתי בדיוק. כרגע אני מתחילה להכין רשימה של אנשים שמעוניינים.

מי מכם שרוצה  לרכוש את הספר מוזמן לכתוב לי למייל

פרשת השבוע מבחינתי היא הרבה מעבר לסיפור היא חוט שני המפגיש בין העבר להווה, היא מפגש בין תרבויות, היא מפגש אל תוך המחשבות שלנו, אל הזהות שלנו ואל הנפש של כל אדם לא משנה מהי דתו, תפיסת עולמו או המגדר שלו.

כרכתי את כל פרשות השבוע לספר אחד כדי שתוכלו לצאת לדרך עם תחביב חדש משלכם: קריאה בפרשות השבוע בראייה עכשווית המתכתבת עם ימינו אנו ומתוך הבנה שההיסטוריה חוזרת על עצמה ומה שקרה לאבותינו ככל הנראה עלול לקרות(מתי שהוא) גם לנו, לכולנו.

משבר הקורונה הזכיר לנו שלא הכול נמצא בשליטתנו ושהמציאות יכולה להשתנות ברגע אחד כי הטבע חזק מאיתנו. חוסן של חברה מתחיל ב- DNA שלה. כשהערבות ההדדית הפנימית והיכולת לעזור אחד לשני הן דומיננטיות, ניתן לצלוח משברים יותר בקלות. קשר טוב בין בני אדם, ואפילו קשר אישי, ייצר חוסן חברתי שכזה. אני מאמינה כשמחלה הזו תהיה מאחורינו אנשים כל כך ישמחו לפגוש שוב אחד את השני, ואני גם מקווה שהקורונה תלמד אותנו שיעור על כיבוד בני אדם.

"אנשים עוינים חיים בעולם עוין. אנשים אוהבים חיים בעולם אוהב. אותו עולם."