עם פרוץ המלחמה באוקראינה המראות הקשים שנצפו מהמסכים של ערים מופצצות והרוסות, משפחות שנעקרו מביתם, נשים בוכיות וילדים אבודים, שברו לכולם את הלב והזכירו תקופות חשוכות בהיסטוריה. אנחנו שגדלנו על משפטים של Never Again והיו כאלה שהמראות גרמו להם לקום מהספה הנוחה בבית ולעשות מעשה, דווקא במקום שהדם של הסבים והמשפחות והעם שלנו נשפך, דווקא שם לבוא כדור שלישי ולעזור ולסייע לכל מי שצריך עזרה ועבורם היתה זו תחושת צדק ועוצמה.
בין הישראלים היפים היתה נציגות מהאיזור עם יוזמה פרטית והחלטה של רגע, בני הזוג רוני ועמית בקר, עזבו את הבית בזכרון ואת ששת ילדיהם וטסו לעזור. הם הגיעו למעבר הגבול בין אוקראינה לפולין לסייע בקליטת הפליטים, יחד עם מתנדבים נוספים מכל העולם.
בבת אחת הם הפכו לפליטים שכל רכושם הוא שקית ניילון שהצליחו למלט מההפצצות. ימים שלמים נסעו בכל כלי רכב אפשרי וצעדו ברגל עד לגבול פולין־אוקראינה, חלקם סובלים מהיפותרמיה וממחסור במזון ומים, מקור של אפס מעלות שחודר לעצמות, הגיעו עד למעבר הגבול מדיקה שבין פולין לאוקראינה, שנראה כמו מחנה פליטים מאולתר גדול.
רוני מספרת בהתרגשות על המראות של הגעת הפליטים מגיעים למעבר הגבול: "הרגע הזה שהקרוסלה מסתובבת והם נפלטים – בעיקר נפלטות – לצד הפולני… זרם בלתי פוסק, ביום ובלילה הקפוא, לקבל אותן בחיוך, לשאול אם הכל בסדר, להציע עזרה, ובעיקר לקחת מהן את המשקל שהן סוחבות – פיזית ונפשית – את הילדים ומה שהצליחו לקחת בשקיות, בתיקים, במזוודות… רגע אחד מיוחד – לחייך ולעזור להן, אפילו אם זה רק לאורך קילומטר אחד עד לאוטובוס. אבל זה קילומטר שלוקח בערך כחצי שעה של הליכה, ואוכל חם שאנשים טובים מכל העולם מחלקים להן, וציוד שנתרם, וצעצועים לילדים."
מוסיפה רוני: "את יודעת שהן עברו עם הילדים, כל-כך הרבה כדי להגיע לרגע הזה…והן כאלה לביאות – סוחבות כל כך כבד, כי אין להן ברירה. וקפוא בחוץ ממש, וכן גם ישנו באוטו, כי כל מקומות הלינה בסביבה מלאים… אבל זכינו להעניק לכל אחת מהן זמן יקר – חצי שעה לחייך ולעזור, ולחבק ולהצחיק את הילדים אפילו שאנחנו לא מדברות אותה שפה ולא מבינות מילה אחת של השנייה, אבל אנחנו מדברות את שפת הלב והדאגה, את שפת האימהות וזו שפה אוניברסלית בתוך עוד מלחמה כל כך מיותרת, אז מחייכות בחוץ – ובוכות בפנים, ואולי נתנו להן רגע של נחת ושחרור."
מתי החלטתם לנסוע לפולין ולסייע לפליטים?
ברגע שהתחילו להגיע בטלויזיה תמונות הנשים והילדים הקטנים שנעקרו מערים מופצצות, שנמלטים ומסתתרים מתחת לאדמה, או שיוצאים בשיירות בדרך ארוכה, מתישה ומסוכנת, החלטנו די מיד שנעשה הכל כדי למצוא את הדרך להגיע לשם ולסייע.
מתחילת הלחימה והתמונות שהתחילו לזרום משם, חיפשנו דרך להצטרף לאחד מארגוני הסיוע הישראלים (אבל רצו רק דיפלומטים, או דוברי שפה או מקצועות רפואיים), משזה לא צלח, החלטנו פשוט לנסוע עצמאית לגבול פולין, אחרי שחקרנו ובדקנו איפה צריך. כך הגענו לעיירה Medyka בפולין, הצמודה לגבול.
משפחה וחברים עזרו לנו כאן בתפעול הבית והילדים שלנו, ואנחנו מצאנו עצמנו במשך שבוע שלם בלב הסיוע ההומניטרי לנשים/ילדים/תינוקות/זקנים שזה עתה עברו את הגבול, לצד מתנדבים מכל העולם. האנושיות בשעתה היפה ביותר והמכוערת ביותר, בערבוביה…כמו שנאמר: When you need to do, do – don't talk . . . .
כמה זמן הייתם שם? ומה עיקר העזרה שהענקתם
היינו בפולין שבוע שלם. העזרה שהענקנו היתה בעיקר עליה וירידה אל/מ הגבול, קבלת הפליטות והילדים מיד עם מעבר הגבול. סיוע עם סחיבת התיקים והילדים. ליווי לאורך המחנה כדי שיאכלו, ינוחו רגע, יצטיידו בכל הדברים שחסרים להם מתוך דוכני התרומות הרבים, תמיכה והכוונה, סים לטלפון וכו' וכו'.
בעלי התנדב גם במתחם ענק להכנת אוכל חם לפליטים. ואני התנדבתי גם 3 ימים באוהל הנשים והילדים במחנה. דאגה לאימהות ולילדים לאוכל מזין, מכסה מחומם, מזרנים למנוחה, שמירה על הילדים כדי לשחרר קצת את האימהות ולתמוך בהן.
רגע מרגש אחד
רגע מרגש – מטלטל, היו הרבה… הייתי מקבלת את המשפחות בחיוך רחב וחיבוק, מלווה אותן לאורך המחנה עד לאוטובוס, נפרדת מהן בחיבוק והרבה הרבה תודה מצידן, ועושה כל פעם את דרכי חזרה לגבול בדמעות… על כל הסבל המיותר הזה.
רגעים ספציפיים מרגשים שחוויתי היו למשל שיחה אקראית עם אמא וילד חמוד, שמיד כששאלתי לגיל הילד, החלה לבכות, כי הסתבר שהשאירה מאחור ילד נוסף בן 22 שאסור היה לו לצאת איתה, וחשבתי לעצמי מה הייתי עושה אני, בדילמה נוראית כזו.
נערות שליוויתי, לבושות במיטב המותגים, וכאשר הצעתי להן להצטייד בכל מה שהן צריכות מדוכני התרומות, אחת מהן לחשה לי באוזן שהיא כל כך מתביישת מהסיטואציה… ומיד חשבתי על הבת שלי בגיל דומה, חיבקתי את אותה נערה חזק ואמרתי לה שאני מלווה אותה ובכיף הכל בשבילן.
או שתי נשים צעירות עם בני נוער שעברו את הגבול ו"נשתלו" במקום כי פשוט לא היה להן מושג מה עכשיו ולאן הולכים מכאן, מדינה זרה, שפה זרה, אחרי מסע ארוך, ובעצם לאן עכשיו?
לקחתי אותן איתי כמעט שעתיים, דאגתי לכל מה שהיו צריכות, נתתי להן זמן רגע לנשום, לעכל, להבין לאן ממשיכות. הפרידה מהן היתה קשה. דאגתי להן מאוד ואנחנו בקשר ומתכתבות עד היום – הן מחכות לוויזה לאנגליה.
מסר מרכזי
כאמור: אל תדברו- תעשו!
לעזור לפליטים זה אף פעם בהיסטוריה לא היה ולא יהיה נוח. אבל מול סבל אנושי כזה, צריך פשוט לקום, לנסוע ולעזור בדיוק כמו שציפינו אנחנו שיעשו אחרים בעבר.
מבחינתי במיוחד, בגלל שאני עוסקת בהנצחת השואה, פולין תמיד היתה ארץ המוות הנצחית. ופתאום הפכה לארץ של הכלה ותקווה להרבה מאוד פליטים.
דווקא שם, על אדמת פולין, סיוע לפליטים במצוקה היה סוג של ריפוי/תיקון מיוחד מבחינתי.
מדוע החלטתם לשוב ארצה?
החלטנו לשוב כמובן כי לא היתה ברירה, בית, עבודה, ילדים… אבל היה מאוד מאוד קשה לעזוב שם. זרם האנשים אינסופי, הסבל אינסופי והצורך בעזרה שם הוא אינסופי, לכן גם במשך השבוע בקושי ישנו/אכלנו, כי כל רגע אתה נתקל במישהו שצריך אותך.
כך גם לעזוב הביתה היה קשה מאוד. להשאיר מאחור כל כך הרבה נשים צעירות ומבוגרות וילדים קטנים, שכל עולמן/ם חרב עליהן/ם ברגע, בלי הבעלים, האבות והבנים הבוגרים, והן צריכות/ים כל כך הרבה חיבוק וחיזוק ותמיכה.
אני חייבת מילה טובה לפולנים, שמכילים את כל זה לתוכם – והפעם בנתינה ודאגה גדולה…
ועוד משהו- זה כל כך חשוב שמתנדבות כאן נשים! יש פה סיפורים כל כך נוראיים על ניצול ואנשים רעים שאורבים לטרף, וכל כך הרבה דריכות וחשש וזה כל כך שונה כשניגשת אליהן אישה, זה אחרת הרבה יותר קל להן להיענות. מתנדבות, מתנדבות, מתנדבות – בואו! צריכות אתכן כאן!
שנדע ימים טובים ושקטים יותר, ושתמיד יהיה לנו בית ומיטה חמה!
תודה גדולה גדולה למשפחה ולחברים שלנו – שאפשרנו לנו להשאיר בבית את המתוקים שלנו, ולצאת לעשות משהו טוב.
