יצחק פרנברג מוכר כשף והבעלים של בית קפה iz Cafe ומהיום גם כצייר.
הוא נשוי לליאת ואבא מסור לשלושה ילדים : עדן, נהוראי וניתאי, מתגורר בזכרון יעקב.
יצחק יליד זכרון יעקב, בן בכור להורים עולים מרוסיה, ילדות בשכונה, ילד סקרן ושובב עם לב זהב שלא ממש אהב ללמוד וחיים בסביבה שבקלות יכלה להובילו לנתיבים אחרים:
"לא היה מי שילמד אותי וידריך אותי לדרכים חיוביות. חלמתי תמיד להיות שף, מאז שאני ילד".
בצבא נוצרה תפנית חיובית בעלילה ומפגש רומנטי מכונן שפתח לו צוהר לעולם הקולינריה העולמית. מעבר לצרפת, עבודה קשה אצל מיטב השפים מעוטרי כוכבי המישלן ובעיקר לימוד באוניברסיטה של החיים ותשוקה לתחום, הגשימה לו את חלום חייו – להיות שף.
בהמשך התאהבות בליאת, חזרה לארץ, הקמת משפחה ופתיחת בית קפה בניחוח אירופאי שמפרנס ומצליח.
ואז כשהכל נראה טוב ורגוע הגיעה הפציעה. פציעה שפגעה לו ביד וכמעט פגעה גם בחלום. שיקום ארוך ומייגע ורגע לפני שחלום חייו נגוז, היצירתיות פרצה על הקנבס ביד שמאל בהרמוניה, תנועה וצבע ולא עוצרת במסע אמנותי וביצירות ייחודיות שהופכות לתערוכה.
יצחק הוא סטורי-טלר כריזמתי בדיוק כמו הצילחות המרהיב שלו, הוא מגיש את סיפור חייו, מתובל במילים בצרפתית עם קורטוב של מבטא שנותר ובעיקר ניכרת התחושה של סיפוק וגאווה ונוסטלגיה מעיר האורות שהעניקה לו את המישלן הוירטואלי – הילד משכונת רמת צבי ועד השף והצייר המוכשר.
הסיבה הרשמית לדייט היא תערוכת ציורים "ביד שמאל" של יצחק פרנברג, ההשקה החגיגית התקיימה בשבוע שעבר בספרייה הציבורית בזכרון יעקב, בהשתתפות מכובדי המושבה – ראש המועצה זיו דשא, חברת המועצה צילה רשף, עו"ד אלי אבוטבול ועוד חברים ותושבים שהגיעו לכבד.
בין הנאומים נשא דברים יואל אמת – בלוגר המסקר תערוכות אמנות, שתיאר את העבודות של יצחק כך:
"חלון אל נפשו, שדרכו ניתן להתבונן אל המתרחש בעולמו הפנימי המחפש להתפרץ החוצה באמירה 'הנני'. חומרי הגלם של יצחק נחצבו מילדותו, כילד פעלתן ודיסלקטי שלא קיבל את תשומת הלב הראויה ולא היה לו עם מי לחלוק את רשמיו והגיגיו והם נצברו כל העת, ומבגרותו כמתמחה ואחר כך כשף במסעדת מישלן בפריז שם למד כי מזון לא רק מבשלים אלא גם מעצבים, והעיצוב המושקע בארוחות המוגשות קירב אותו לכללי הרמוניית-הצבעים והקומפוזיצית-עיצוב-האובייקטים, שיעור שהכין אותו לבאות".
החובה ליצור עיצוב מושך הייתה משימתית, אך כאשר נפצע בידו הימנית בעבודתו ב'קפה איז' בשמורה, נותרה ידו השמאלית כמבטאת ופועלת, ואז פרצו החוצה העיצובים שהתגבשו בתוכו, בקווים עצמאיים מלאי תנועה וצבע.
העבודות שיצר באופן אוטודידקטי לחלוטין – סוערות, הפרחים שואפים לפרוץ את מסגרת הציור, הכאוטיות הרמונית באופן פרדוקסלי, כל מטעניו הרגשיים מנותבים אל הבד וממפים רגישות, תשוקה וזעם גם יחד בשילוב ייחודי שהיא השפה האישית שלו כאמן. העבודות הן כשלט דרכים למי ששוחר אמנות כדי להבין, שאין כללים מגבילים והאמנות תכיל את החופש של כל ביטוי יצירתי.“
סיכם אמת את רשמיו מהתערוכה.
את הדייט אני בוחרת לקיים בבית הקפה הקסום של יצחק פרנברג בשמורה. גבר יפה תואר שמזכיר שחקן קולנוע מקבל את פניי בסבר פנים יפות ופותח את הלב בסיפור חייו שום דבר לא מרמז על הדרך הפתלתלה שעבר כילד מהשכונה עד הלום.
בתחילת השיחה הוא משתף אותי בתערוכה שהשיק עם מיטב ציוריו בספרייה ומספר שבכלל הרעיון לתערוכה הוא של ראש המועצה זיו דשא, שעבר לפני זמן מה בבית הקפה המלא בציוריו התלויים ומקשטים את בית הקפה. "מי צייר אותם"? שאל את ליאת, "בעלי יצחק מאז שנפצע בידו הוא מצייר ביד השנייה" היא שיתפה. ראש המועצה שהתרשם מאוד מהציורים הציע לליאת לפנות לספרייה הציבורית ולעניין אותם אולי יתאפשר לערוך תערוכה ליצחק. וזה קרה. התערוכה הייתה מרגשת ומוצלחת ובין הבופה העשיר שהוא סידר למשעי, נרשמה התלהבות ואף נקנו מספר עבודות.
שבוע לפני, הגעתי לדירתו הצנועה ברמת צבי ובהתרגשות וביראת כבוד הוא הוביל אותי לסטודיו שלו – מרפסת הבית הפתוחה לשכונה, בצד היו מונחים שני ארגזים מלאים בשפורפרות של צבעים עזים ומכחולים שהיו מונחים בסדר מופתי בניקיון בדיוק כמו במטבח שלו. בעיניים נוצצות הראה לי את הציור שעמד על הכן וזה עתה סיים לצייר. הכל ביד שמאל.
סיפור חייו של יצחק מתחיל כאן בשכונה. בן לעולים חדשים בשכונה שנחשבה בזמנו לשכונת עולים, הורים שעובדים לפרנסתם מבוקר עד ליל וילד עם חלומות, כפי שהוא מספר:
"גדלתי בזיכרון יעקב בשכונת רמת צבי, הוריי עלו מרוסיה בשנת 1974. הייתי ילד שובב שלא אהב ללמוד, לא היה מי שילמד אותי וידריך אותי לדרכים חיוביות. חלמתי תמיד להיות שף, מאז שאני ילד המטבח מאוד סקרן אותי, אני זוכר שהילדות שלי לא הייתה פשוטה, ילדות מורכבת, לגדול בשכונה שאינה חיובית, עד לצבא ששם משהו השתנה."
פריז
לפריז הגיע יצחק לאחר היכרות עם נעמי. "נעמי הזמינה אותי לפריז כדי לעשות סטאז' מכיוון שהיא מקושרת שם מאוד אחרי שנים של ניהול מלונות בפריז. נעמי הייתה בת זוגי במשך 7 שנים מאוד מיוחדות, שבהן למדתי הרבה על עצמי ועל המקצוע ומה המשמעות הקולינרית בפריז.
לאחר תקופה נפרדו דרכינו. נשארנו חברים טובים ואנחנו תמיד כאן זה לזה, את כל חיי הקולינריים אני חייב לנעמי ולשפים הגדולים שנעמי הכירה לי".
המפגש המקצועי עם המטבח התרחש בשנת 2007
"מטבח ראשון שלי של כוכב מישלן ושם הבנתי מה זו היררכיה וההבנה שכל שף מתחיל מניקיון. ככה זה התחיל. לאחר חצי שנה של ניקיון המטבח משהו קרה, השף הזמין אותי לשיחה מאוד מיוחדת ולאחר שיחה זו – זהו – פתאום הכל התחיל להיות כמו חלום. פתאום השף שלי התקרב אלי, הסביר והדריך אותי והקשר שלנו הפך למיוחד.
לאחר שנתיים, השף (פורסל) הכיר אותי לשף אחר, שף 2 כוכבי מישלן כדי שאלמד יותר וכדי שאחווה תחומים נוספים וחדשים.
זכיתי לעבוד בפריז, קורסיקה ובגרנובל.
לאחר 6 שנים של דרך ועבודה קשה כל יום – כל היום – הגיע ה"משהו" שחלמתי עליו כדי להתקדם ולהפוך לשף: קיבלתי זימון לקזינו בשאנס אליזה. אחרי ראיון עבודה ארוך התקבלתי. זו היתה עבורי הגשמת חלום – שלוש שנים להיות שף בפריז.
התקופה הזו הייתה פשוט חוויה אדירה וגם מסכמת תקופה של שמונה שנים מלאות וגדושות בעשייה ולמידה. מהתקופה הזו לקחתי המון דברים, למדתי על עצמי המון, למדתי מקצוע, שפה חדשה, תרבות חדשה וטובה".
העבודה כשף
8 שנים של עבודה בפריז, לימודים ועבודה אצל שפים ומסעדות.
אלה שמות של השפים שעבדתי איתם:
Fantin Latour ( chef Stephane frodevaux
+ La Maison Blanche (Thierry vaissiere)
+ 1 Michelin (chef Patrick pignol)
1 Michelin (romuald Royer chef)
+ סו שף – (restaurant les ombres) Paris
סו שף – (restaurant le lido corse) Michelin 1
בסוף דרכי הייתי שף ב-aviation club de Franc, שלוש שנים מטורפות. בתקופה הזו ליאת, אישתי היקרה, נכנסה לחיי ושם הבנתי שאני רוצה לחזור הביתה לישראל.
ליאת הייתה על קו פריז-ישראל במשך שנה וחצי, לאחר מכן הבנו שאנו מתחתנים ומקימים משפחה בישראל, חזרתי, התחתנו, פתחנו את iz Cafe כשכל אחד מאיתנו הביא את הידע והניסיון שלו בתחום המסעדנות.
למה הבחירה לפתוח בית קפה בזכרון יעקב?
זכרון זה הבית שלי. תמיד אמרתי לעצמי, כשהייתי מטייל במדרחוב בתור ילד, שיהיה לי בית קפה.
לכן בחרתי בשמורה, מקום שמזכיר לי את הרחובות בפריז, מקום רגוע לשתות ולאכול.
מה המנה האהובה עליך?
המנה האהובה עלי… קצת קשה, אני בניתי את התפריט, אוהב באמת הכל. האוכל שלנו נותן משהו אחר, גם בנראות וגם בטעם שמזכיר לי את אירופה.
אני מאוד אוהב את לקוחותינו, אנשים מאוד מיוחדים.
הפציעה
הפציעה, לרוע מזלו, התרחשה לפני ארבע שנים.
"הגעתי לקפה בבוקר ושם קרה לי הגרוע מכל, תאונת עבודה לא פשוטה. סכין נפלה לי וכשניסיתי לתפוס אותה הבנתי שזו הייתה טעות חיי. שלוש מאצבעותי ביד ימין, שזו היד הדומיננטית שלי, נפצעו קשה. מאז חיי השתנו ואני סובל מכאבים כרוניים בלתי פוסקים, נוטל המון תרופות קשות למניעת הכאב. עברתי שיקום בבית לוינשטיין, המון טיפולים במרפאת כאב בהלל יפה. 3 שנים קשות, עד שהגיע הציור לחיי, שם נולד משהו חדש לכאב, משהו מיוחד. כיום אני עם 70 אחוז נכות לצמיתות."
השיקום בבית לוינשטיין ורגע מכונן אחד
במסגרת השיקום ניגשה אליו אחת המטפלות בבית לוינשטיין עם דף A4 –"היא ביקשה שאנסה לצייר קצת, לצבוע קצת. צחקתי, אמרתי לה "מה אני ילד?" והיא ענתה לי – "די עם הטלפון בוא ננסה"… ומשם הכל התחיל, משהו התפוצץ אצלי בפנים, הצבעים פתאום חזרו לחיי כמו לצייר בצלחת, כמו בצרפת, איזה אושר ומשם זה כבר התפתח לציור על גבי קנבס, שיגעון של צבעים עם צבעים, פתאום כשהיד כואבת, אני ניגש לצייר, כמובן שאני צריך את התרופות אבל ירדתי במינון, הציור עוזר לי לברוח מהכאב, להשכיח מעט את הכאב."
ספר על ההשראה שלך בציור
אני מצייר לפי מה שמרגיש לי באותו הרגע, בראש זה יכול להיות ציור של פרחים, זה יכול להיות סתם לזרוק צבע וממנו להמשיך.
אני לא יכול לצייר פנים כי יד ימין שלי רועדת מאוד, היד הפצועה, וביד שמאל קשה לי אז אני מדפיס פנים של גבר או אישה ומשם הדמיון שלי לוקח אותי, משם אני ממשיך.
אתה עדיין עובד כשף?
לאחר הניתוח ושיחה עם המנתח הבנתי שאני מוגבל משמעותית בתנועה בכף היד הפגועה ולמטבח אני לא אוכל לחזור באופן מלא. המנתח הבין מיד את חומרת הפציעה שלי ובגלל מצבי התחלנו להעסיק שף מעולה שקוראים לו מורסי שעבר איתי תקופה של למידה מפורטת לגבי התפריט, לגבי טעמים, לגבי צילחות המנה והכי חשוב הניקיון, שם הוא ממש הבין אותי שהכל מתחיל מניקיון של המטבח.
אישתי ליאת מנהלת את בית הקפה והיא בעלת ניסיון עשיר בניהול, אני משגיח על כולם מאחורי הקלעים ותמיד בודק שהכל כמו שאני אוהב.
ליאת
האישה שלצידי ליאת לוי פרנברג, זוהי המתנה הכי גדולה שקיבלתי בחיי, תמיד יודעת לומר את המילים הנכונות, לב ענק, נשמה ענקית, אישה מדהימה, אמא למופת, אשת עסקים ויודעת מה הכי טוב לבית הקפה שלנו. תמיד עוזרת לזולת והכי חשוב אוהבת אותי מאוד כמו שאני אוהב אותה. אנחנו מבינים אחד את השנייה רק ממבט, זו הנשמה שלי, האוויר שלי, יחד עם ילדיי עדן, נהוראי וניתאי.
יואל אמת מספר על יצחק והציורים
את יצחק גיליתי כאמן באקראי, במפגש עם ליאת אשתו. על אי תנועה בשמורה הראתה לי צילומי עבודות שלו והופתעה לשמוע ממני שאיציק אמן והעבודות ראויות להיות מוצגות בתערוכה. מכאן התגלגל התהליך בו פניתי לאוצרות שונות לעניין אותן בעבודותיו, אחת המוכשרות, תושבת המקום שבחרה להישאר בעילום שם ואצרה בזמנו את מוזיאון חיפה, קישרה את יצחק לספרייה ולמחלקת התרבות של המועצה עד לאירוע החשוב לאמן ולנו תושבי הישוב.
התערוכה ״ביד שמאל״ מוצגת עד סוף חודש פברואר בסיפריה הציבורית, הדגן 4 זכרון יעקב.
