ד"ר חיים פרי, תושב זכרון יעקב, הוא מחנך זה כ-60 שנה, החל מימיו כמורה צעיר במעברה בשדרות ועד לעצם ימינו אנו. הוא ניהל משך כמעט 30 שנה את כפר הנוער הנודע ימין אורד, ובהמשך הקים את ארגון "דרך כפר", שפעיל כיום בלמעלה מ-70 קהילות חינוך בפריפריה החברתית והגיאוגרפית, ועוזר להן להתוות ולנסח חזון ושפה לחינוך נוער מתבגר.
פרי, שמשמש כנשיא הארגון, פעיל אישית, בין היתר, בפרויקט "עם-אדם" לקירוב בין בני נוער יהודים וערבים. בעבר זכה פעמיים בפרס "ארגון עולם הילדים" הנחשב ל"נובל של זכויות הילד".
ביום ראשון הקרוב, יחד עם חמישה כלות וחתנים נוספים, יקבל מידי נשיא המדינה יצחק הרצוג את "עיטור הנשיא" – עיטור אזרחי המוענק על ידי נשיא מדינת ישראל למי "שתרמו תרומה יוצאת דופן למדינת ישראל או לאנושות, בכישרונם, בשירותם או בדרך אחרת".
כבוד לזכרון יעקב ולמדינת ישראל שהתברכה באיש אשכולות כמו ד"ר פרי, שיחה אחת איתו הספיקה לי להתאהב באדם ובמשנתו החינוכית משנת החיים, עשייתו פורצת דרך החוצה עיירות פיתוח, ערים, מדינות ויבשות. אישיותו המופלאה, הענווה ואהבת האדם יחד עם הניסיון האדיר, חוכמתו ומשנתו החינוכית יכולה בקלות למלא אנציקלופדיה עבת כרס.
תחילת המסע בשדרות היכן שפרי עשה את צעדיו הראשונים כמחנך בשנות הששים "המורה חיים" כפי שנודע שם, לימד בבוקר ילדי עולים בביה"ס ואחה"צ נהג להגיע אליהם הביתה, לבתים די דלים של שדרות של אז, ללוותם מקרוב בהכנת השיעורים ובכלל, בין תלמידיו הרבים מאותה תקופה אלי מויאל ז"ל ועו"ד ציון אמיר וגם אחותו שבהמשך הפכה למורה בעצמה. אני עוברת בריצה עוד תחנות חשובות בדרך של פרי בהן ניהול בי"ס יסודי בבאר שבע, שליחות בארה"ב, השלמת דוקטורט בבית המדרש לרבנים באמריקה וניהול התיכון הדתי "גבעת וושינגטון" ליד קבוצת יבנה.
ד"ר פרי מוכר כמנהלו של כפר הנוער ימין אורד והיה מהראשונים לקלוט ולחנך בני נוער שעלו מאתיופיה, שבין אלפי בוגריו שם יוצאי אתיופיה רבים כמהרטה ברוך רון, לשעבר סגנית ראש עיריית תל אביב, תת טפסר ציון שנקור, היום סגן מפקד מחוז דרום ברשות הכיבוי וההצלה ובעבר יוצא העדה האתיופית הראשון שהגיע לדרגת סא"ל, סגן ניצב מבורך אברהם, מפקד תחנת המשטרה בקריית מלאכי, ח"כ לשעבר שמעון סלומון, אציין גם את אוסמעין ברקה מנהל ארגון הסטודנטים האפריקאים בישראל, פליט מדרפור שנקלט בימין אורד פיתח קשר אישי עם פרי ולא מזמן השלים תואר שני במרכז הבינתחומי.
ד"ר פרי נחשב עד היום ל"גורו" של חינוך נוער עולה חדש. למרות שמדובר במוסד דתי לא היסס לקומם עליו את כל מערכת החינוך הדתי ואת המחנכים שלו ולקלוט בכפר לניגוד לדעתם אך בהירתמות נלהבת של תלמידיו -נערים מוסלמים פליטים מדרפור. לאחר שזועזע מסיפורו של לוחם שנפל ונקבר מחוץ לגדר, הקים מכון הכנה לגיור, בעיקר עבור תלמידיו יוצאי חבר העמים, מתוך שימת דגש קודם כל על חיבור רגשי ליהדות ולא על מילוי מצוות דקדקני. פשקוויל חרדי מאותם ימים טען שב"ימין אורד מגיירים גם חתולים" אבל ראש אכ"א דאז אלעזר שטרן העתיק את המודל ההכנה לגיור לכלל צה"ל.
בשנים האחרונות הוא שקוע עמוק יחד עם מנהל תיכון ערבי מעכו שצעיר ממנו בארבעה עשורים בפרויקט נרחב לשילוב אקטיבי בין נוער ערבי ויהודי. "במקום להתבוסס ולטבוע בבעיות הגדולות, שיתנדבו יחד ברמב"ם, יאכלו במבה וידברו על כדורגל. ככה יתקרבו מאליו" – זה המוטו.
השבוע יקבל מנשיא המדינה יצחק הרצוג את "עיטור הנשיא".
אתה מאושיות החינוך הבולטות בישראל, ד"ר לשם כבוד מאוניברסיטת ברנדייס היוקרתית, זכית פעמיים בפרס "ארגון עולם הילדים" הנחשב ל"נובל של זכויות הילד", בשנים 1998 ו-2014, זכית בפרס "מגן הילד" מטעם רה"מ והמועצה לשלום הילד ב-1996, הדלקת משואה ב-2015 ספר על הפרס שיוענק לך השבוע
אני מבין שעיטור הנשיא בא לבטא הכרה בכוחו של החינוך לשנות מציאות מול הסכנה הקיומית של התפוררות המרקם החברתי. העיטור נועד להאיר בזרקור דרך ישראלית מקורית בחינוך – "דרך כפר" – ואת הישגיה בהתמודדות עם מציאות יומיום שוחקת.
מה סוד ההצלחה של משנתך החינוכית?
למחנכים ב"דרך כפר" יש רצון משותף, חוצה מגזרים, להיות נאמנים למטרת-העל שנוסחה בחוק חינוך החובה של מדינת ישראל עוד ב-1953, והיא: "לחנך אדם להיות אוהב אדם".
האמרה "דרוש כפר שלם לגדל ילד" אולי כבר הפכה לקלישאה, אבל בפועל, בחינוך ילדים ובני נוער, עדיין אין נכון ממנה. תרבות הנעורים השתנתה ללא הכר בעידן הכפר הגלובאלי, אבל הצורך הבסיסי של כל ילד ומתבגר לחוות את סביבת החינוך כמרקם שלם ולכיד נותרה בעינה. זאת ועוד, בעידן הנוכחי, אל מול שפע הגרייה החושית שפולשת לעולמו של הנוער ללא הרף, המעטפת של "כפר", של מסגרת חינוכית שהיא גם מסגרת חברתית לכידה, ערכית ואנושית, נדרשת יותר מאי פעם.
לו היית שר החינוך מה הדבר הכי בוער שהיית פועל לקידומו?
ראשית מה לא הייתי עושה, לא הייתי מנחית על המערכת רפורמות. כי כל שר חינוך שיסתכל אחורה יראה שם איך רפורמה רודפת רפורמה, כל אחת מכריזה על עידן חדש, ודגל הרפורמה שמונף בקול תרועה עד מהרה מקופל כדי להניף דגל חדש. בפועל, מה שנכפה על המערכת משקף חברה מבולבלת ומשוסעת.
מה כן הייתי עושה? לוקח נשימה ושואל את עצמי איך ניתן להחזיר למורים את ההובלה של החברה, כל מורה במגזר שלו. כי המורים, הם אלה שהיו שם אתמול ויהיו שם גם מחר. לשם כך צריך לחשוב במושגים של תהליכי עומק, גם אם הסיכוי של שר לשרוד מעבר לקדנציה לא גבוה.
מה שקורה מחוץ לכותלי מסגרות החינוך, ברחוב, בציבור, בהתנהגות הנבחרים, מקרין פנימה ומעצים תופעות של אלימות ובריונות לממדים מבעיתים. אם יש בכלל משהו ששר חינוך יוכל לשנות בקדנציה, משהו שירשם על שמו, משהו שהוא כן יכול לעשות, זה לשים את האדם, את המורה במרכז. כי רק בני אדם, באנושיותם – לא מסכים, לא רשתות ולא תוכניות כאלה או אחרות – יביאו את בשורת השינוי. רק בני האדם, שכבודם ומעמדם בראש מעייני המערכת. זו הרפורמה בהא הידיעה ששר חינוך שיהיה מזוהה איתה ייזכר לדורות. כל רפורמה אחרת תהיה רק מקור נוסף לכאוס, שכבר מצוי מספיק מסביבנו.
פוליטיקה. מדוע אינך בקדמת הבמה הפוליטית תורם את משנתך החינוכית משנת החיים?
אין לי מה לחפש בפוליטיקה. המשנה החינוכית שאנחנו מובילים ב"דרך כפר" צומחת מלמטה, מהשדה, על-ידי אנשי חינוך שבוחרים לאמץ אותה, וזה חוצה מגזרים ואג'נדות פוליטיות. זו משנת חינוך ששמה במרכז את דמות האדם. לא המצאנו את הגלגל. מאז ימי יוחנן בן זכאי שביקש מהקיסר אספסינוס את יבנה וחכמיה, ולאורך אלפי שנים, החינוך הוביל את החברה ולא השתרך אחריה. אנחנו מאמינים שזו המשבצת שחייבים לחזור אליה, אם חפצי חיים אנחנו.
אני חושב שתשובתי לשאלה הראשונה ("לו היית שר החינוך") עונה גם על השאלה מדוע המסלול הפוליטי איננו אופציה עבורנו.
אבי מעוז
מאות אלפי אנשים יראי שמיים, ואני ביניהם, רואים ב"נועם" הזה ניגוד גמור לדרכה של היהדות, שדרכיה הן באמת דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום. מה שלפנינו הוא לא פחות מחילול ה'. תמיד לימדנו את תלמידינו "הווי מתלמידיו של אהרן, אוהב שלום ורודף שלום, אוהב את הבריות ומקרבן לתורה", שכוללת עשרות ציוויים לאהוב את הגר, לדאוג לחלשים בחברה ולהקשיב ולכבד את הזולת.
איזה ילד היית ומניין התשוקה לחינוך?
אם את שואלת על תשוקה, גורו החינוך הבריטי סר קן רובינסון טען שחינוך קורה במקום שבו הכישרון והתשוקה נפגשים. אני חושב שבכל איש ואשת חינוך בוערת איזו שלהבת פנימית של אמונה ביכולת ליצור עולם טוב יותר.
לרוב הרצון להיות מחנך מתחיל עמוק בילדות ובנעורים בלי שאנחנו ממש מודעים לכך. זה קורה מתוך החיבור הרגשי למורים שהיו לך. במקרה שלי, זכיתי לפגוש מחנכים בחסד, שהשפיעו עליו ועצבו את עולמי. זכיתי להיות גמד שיושב על כתפי ענקים בחינוך. כשיושבים על כתפי ענקים, נהנים מהגובה שלהם, ונקודת המבט המוגבהת הזאת מאפשרת לראות עוד יותר רחוק.
מה הטיפים שתתן להורים למתבגרים בכלל ולפורקי עול?
אין טיפים שהם תרופת פלא מעבר לאינטואיציה בריאה של כל הורה. כהורה חשוב לבוא אל משימת הצמיחה של המתבגר שלך, על יסוד הבנה רחבה של המצב. אצל הרב אברהם יצחק קוק זצ"ל – הרא"ה – יש מושג יפה שמתייחס גם למרד המוקצן של מתבגרים. המושג הוא "נשמות עולם התוהו", במשמעות של תוהו ובוהו – מתבגר שעסוק בבניין האני שלו והוא תוהה ובוהה. על פי שיטת אריק אריקסון, המתבגר אמור לעבור תקופה שמובילה אותו מבלבול לזהות עצמית, מתהייה ובהייה מבולבלת לתפיסת הערך העצמי שלו. בעצם, מה שהרב קוק אומר על המצב הזה, שהוא מוכיח דווקא על פוטנציאל הגדלות שטמון במתבגר. נשמות גדולות הן גם מורדות גדולות, הם מי שבועט בגבולות. הורים שמאמצים את התובנה הזאת בהתמודדות שלהם, מגלים איך לנהוג עם המתבגר שלהם גם בלי טיפים מבחוץ.
מעמד המורה היום?
לא אדבר על מעמד המורה כפי שהוא אלא – איך הוא אמור להיות. זאב ז'בוטינסקי קבע את 'חמשת המ"מים' שמדינה חייבת לאזרחיה, והם: מזון, מעון, מלבוש, מורה ומרפא. בראיה שלנו, צריך לחבר את המורה למרפא. על המורה להיות מורה-מרפא של חברה שלמה.
הטיפים שלך של למורה צעיר
שוב, אין לי טיפים, רק מענה למצוקות ולכמיהות שמשותפות לנו אנשי החינוך בעולם שמשתנה בקצב מואץ. ההעצמה של המורה הצעיר לא תבוא מבחוץ אלא מתהליך של גילוי עצמי, והרחבה תודעתית של גבולות האני. התואר "בוני אומה" בשיח החינוכי של מדינות כפינלנד ודרום קוריאה, חייב להיות נוכח גם בהקשר לשיח החינוך הישראלי. כפי שמורה צעיר לא בא לחינוך כדי להתעשר, הוא לא בוחר בחינוך כי אינו מאמין בתלמידיו. הוא רוצה שהם יצליחו, רוצה לראות אותם פורחים, בעלי חוסן פנימי ידע ויכולות. בסופו של יום, אחרי כל רעשי הרקע, ואם ירצה בכך או לא – כל מורה הוא מורה לחיים.
מדינת ישראל והקהילה האתיופית
החברה הקולטת מעולם לא זכתה להיחשף בצורה מושכלת להיסטוריה ולמורשת של יהודי אתיופיה.
סיפור חירוף הנפש וההתמדה הבלתי נתפסים של העולים – קהילה יהודית שכוחה ברוחניותה, קהילה שבחרה לרדת מגבהי הרי סמיין וחופי אגם טאנה בנילוס הכחול, למסע מפרך, חוצה מדבריות, כשלוחמי מיליציות מזנבים בהם, והם קוברים את מתיהם בחשאי בדרך לארץ המובטחת. לאושרנו, צומחת היום מנהיגות מוכשרת, רהוטה וחכמה ועליה גאוותנו.
אילו הייתה מערכת החינוך, מהגיל הרך ועד לתיכון, משלבת חשיפה למסורת היהודית-אתיופית המרתקת, אני משוכנע שהעלייה הזו הייתה נתפסת כמתת אל ולא כנטל על-ידי החברה הקולטת, ורגשי הכבוד לעולים היו מחזקים אותם. דור שלם של ילדים ישראליים היה נוטל חלק בתיקון היסטורי לעוולות קליטת גלי העלייה הקודמים.
הנה, בימים אלה יצאה לאור תוכנית לימודים על אחינו מלב אפריקה, תרבותם ומסורותיהם, המיועדת לנוער יהודי בארה"ב. בעידן העכשווי, הבינו שם איזה נכס עצום הוא הסיפור. תכנית דומה הייתה מציידת גם את ילדי הארץ בכלים מצוינים להשתלב בעולם משתנה ורב-תרבותי.
מצד שני, כאשר בארץ שבה נולדת היית חלק ממיעוט, ואתה מגיע לארץ של אחיך ואחיותיך, ומבין מהר מאד שגם כאן אתה מיעוט, החיים מאבדים ממשמעותם, והדרך אל הכאוס של הרחובות קצרה וכאובה.
תיזכר כמנהל המיתולוגי של ימין אורד. מה החותם שהטבעת במקום?
בימין אורד שאפנו ליצור מודל חי של חברה עתידית מתוקנת. סביבת החינוך של כפר הנוער היא תבנית מוקטנת של מדינה ואומה, והאתגר שלנו כמחנכים היה תמיד לצקת בתבנית זו תכנים וערכים אנושיים, אוניברסליים, ויש שיאמרו אפילו אוטופיים. אני מאמין, וכך גם למדתי ממוריי ומהוגים שהשפיעו עלי לאורך הדרך, שמוסד חינוכי חייב לשרת רעיון. אם אינו מתמודד עם המציאות על כל היבטיה כשחזון לנגד עיניו, אם הוא הופך למוסד שתכלית קיומו מתמצה בהישרדות, הוא מאבד את זכות הקיום.
״הקן ממנו באת יכריע את גובה מעופך״ (המשוררת הטטרית סז'ידה סילמנובה) – משפט שאמרת לי. תוכל להרחיב?
בתפיסה שלנו "אין דבר כזה מתבגר". מה שיש זו השלמוּת של המתבגר עם מחנכיו, רעיו, עם מרחב סביבת החינוך, ועם התכנים שהוא נחשף אליהם. הגשר שמתהווה בין בני האדם בסביבת החינוך הוא המהות.
כפר הנוער נועד להעניק מרחב כזה, מרחב שמאופיין בלכידות של המרכיבים שלו, עבור ילדים ובני נוער שבאו ממציאות מפורקת. "דרך כפר" היא משנה חינוכית יישומית שבנויה על הניסיון שלנו ליצור מציאות כזאת.
סביבת חינוך כזו, שהיא לכידה ועוטפת, מאפשרת למתבגרים אלה לאסוף את השברים, לפתח חוסן רגשי ולהגביה עוף.
