השבוע יציינו יהודי אתיופיה את חג הסיגד, כחלק ממסורת רבת שנים ודורות שבהם חלמו על השיבה לירושלים להתאחד מחדש עם אחיהם היהודים. היום כשרוב בני העדה האתיופית עלו למדינת ישראל, בני הקהילה-צעירים ומבוגרים עושים את דרכם בכ"ט בחשוון לירושלים לכותל המערבי ולטיילת שרובר בשכונת ארמון הנציב בעיר כדי לציין חג הסיגד ורואים בחג הזדמנות לחזק את זיקתם לשורשיהם ולתרבותם.
הקייסים בגלימותיהם המרשימות נושאים ספרי האורית (ספרי תורה מלשון "אורייתא"-תורה בארמית), עומדים על הבמה וקוראים פרקי התנ"ך ותפילות לפני הקהל שמתקבץ.
הקהילה עורכת תפילות ותחנונים לשיבה לציון ובעיקר עורכת חשבון נפש ציבורי המצטרף לחשבון נפש של הפרט שזמנו היה ביום כיפור. לפי המסורת זהו יום של צום ובקשת מחילה על חטא וגם מקור להתחזקות במצוות ומהווה יום של גיבוש בקרב קהילת "ביתא-ישראל" ומעל הכל תחינה בפני אלוהים שישיב את עמו "ביתא-ישראל "לירושלים.
ג הסיגד מסמל את חידוש הברית והערגה לציון, ואם עסקינן בערגה לציון ובחלום שדורות של יהודי אתיופיה חלמו על השיבה לירושלים כך חלמה גם פרנוס סלמסה להגיע לארץ הקודש. היא עזבה באישון לילה את אתיופיה מלווה בבני משפחתה, נשים וטף והחלה במסע רגלי ארוך לעבר סודן, במהלכו שכלה את בתה בת הארבע וחצי שלא שרדה את המסע הארוך והמפרך שהיה מלא בתלאות ורעב. פרנוס מספרת שהמסע היה מסוכן ועל כנופיית פושעים ששדדה את כל רכושם ולא פסח גם על הנעליים שלהם.
"יצאנו למסע קבוצה של כמה משפחות, היינו מאה איש בערך. כשהגענו לגבול עם סודן נכנס אחי עם מלווים לסודן כדי לחפש את איש הקשר שיעלה אותנו לישראל. חיכינו לו הרבה זמן שיחזור והוא לא חזר. דאגנו לו. משבושש להגיע אבא שלי יצא לסודן כדי לחפש אותו, וגם אבא שלי לא חזר. חיכינו וחיכינו בכינו והם לא שבו, לא היתה לנו ברירה אלא לחזור לאתיופיה ועשינו את כל הדרך חזרה. היינו עייפים ורעבים, הילדה שלי חלתה בדרך, היא קדחה מחום ומתה לי בידיים. בכיתי עליה, על אבא ועל אח שלי שנעלמו בסודן". פרנוס שבה עם משפחתה לאתיופיה ולאחר זמן מה עלתה לארץ כשהיא בהריון מתקדם. " זה היה בשנת 1991- אני זוכרת שהגענו למרכז קליטה באשקלון בליל בשבת. אני זוכרת שלא אכלנו כי היינו דתיים והיה ברור שבשבת לא מדליקים אש או מדורה. קיבלנו פלטה לשבת ולא הבנו מה זה, חשבנו שזה חילול שבת, היום כשאני נזכרת בזה אני צוחקת. באתיופיה שמרנו באדיקות על הכשרות, היינו אוכלים רק בבית, אפילו מים לא היינו שותים בחוץ."
בארץ ילדה פרנוס תינוק צבר ראשון בארץ – יוסף היא קראה לו. "החיים בארץ ישראל היו מבטיחים- התגשמות של חלום, היינו משפחה שמחה ומאוחדת והיינו מאושרים בחלקינו. גידלתי את הילדים וחינכתי אותם בדיוק כמו שאבא שלי חינך אותי. כל הזמן הייתי אומרת להם תכבדו את כולם, תעזרו לזולת ותהיו אנשים טובים. גידלתי אותם בחדר אחד עם אהבה גדולה ומסורת יהודית.
המקרה של יוסף ריסק אותנו כמשפחה, פצע את הנפש שלי ושל הילדים שלי." בשנת 2014 התגוררה משפחת סלמסה בבנימינה ויוסף עבד ביקב.
ספרי לי מה קרה?
הסיפור עם יוסף מתחיל ב-1 במרץ 2014. הוא היה בן 22, והוא ישב עם חבר ושתה בירה בגינה הציבורית ליד הבית שלנו בבנימינה. למשטרה הגיע דיווח על אדם שתוי שמנסה לפרוץ למבנה סמוך, והשוטרים שהגיעו החליטו ללא סיבה נראית לעין – כי יוסף הוא החשוד. למרות שהרים את ידיו, השוטרים ירו בו באקדח טייזר והוא נעצר ונלקח לתחנת המשטרה בזכרון. אזוק ופצוע הוא הושלך בחצר התחנה, וכך גם מצאנו אותו. למה עשו לו את זה?
אחרי המקרה יוסף היה שבור, המשטרה זימנה אותו לחקירה והוא חשש להגיע. פנינו למח"ש שיבדקו מה עשו לבן שלי. שלושה חודשים מאוחר יותר, יוסף חזר לעבודה ביקב, יצא להפסקת צהריים ולא חזר. לאחר יומיים של חיפושים גופתו נמצאה בתחתית צוק המחצבה בבנימינה. עד היום אנחנו לא יודעים ממה הוא מת.
הבן שלי היה בחור טוב בלי עבר פלילי, הוא היה ילד של אמא, היה ביננו קשר מיוחד במינו. זה שהוא ישב עם חבר לשתות בירה הופך אותו לעבריין? יש פה כל כך הרבה סימני שאלה, אף אחד לא חוקר את זה. אם במקרה כזה לא מעמידים שוטרים לדין, אז זו מדינה לא דמוקרטית, זו מדינה דיקטטורית.
פרשת מותו של יוסף סלמסה צריכה להטריד את כולנו. על אף סימני השאלה הרבים, תיק החקירה נסגר ואיש לא הועמד לדין. הסיפור הטראגי והתנהלות הרשויות היו במוקד המחאה של קהילת יוצאי אתיופיה בישראל בשנת 2015.
הפרשה סוקרה בהרחבה באמצעי התקשורת על רקע טענת משפחתו כי מותו היה תוצאה של מעצר אלים שחווה ושבוצע על ידי שוטרים ממשטרת זכרון יעקב כמה חודשים קודם למותו. חקירת המחלקה לחקירות שוטרים בעניין מותו של סלמסה נסגרה ללא הגשת כתבי אישום, לאחר שלא נמצאו ראיות לעבירות פליליות.
פרנוס ממשיכה,"מה שקורה במדינה עכשיו זה עוון של הצדיקים, יוסף לא עשה כלום ואני בטוחה בכך. השוטרים יש להם תפקיד אבל ברגע שרואים שחור אז נטפלים אליו סתם כאילו הוא פשע במשהו".
הכתבה הזאת טילטלה אותי כאמא וכאזרחית התוודעתי לאישה חזקה עם אמונה חזקה שבלעדיה ספק אם יכלה להתמודד עם הטרגדיות שפקדו אותה.
שש שנים לאחר מות בנה ובדמעות אשר טרם יבשו היא מתחננת "תעזרו לי לדעת מה קרה עם יוסף, אני לא אשקוט עד יומי האחרון עד שהאמת תצא לאור ועד ושהצדק יעשה! בני היה בחור נורמטיבי שנפל קורבן לאלימות משטרתית בגלל מוצאו וצבע עורו. אני אדם מאמין בבורא עולם, הצדק יצא לאור!"
היא מתגוררת בגפה בפרדס חנה אחרי שעזבה את הדירה בבנימינה שהיתה מלאה בזכרונות ונוסטלגיה, חוותה משבר בזוגיות, התגרשה מבעלה ועזבה לפרדס חנה, לפתוח דף חדש ולמצוא מרגוע לנפשה הכואבת. מאז שיוסף נפטר היא ישנה על ספה מרופטת מול דלת הכניסה של הבית, אולי כל זה היה חלום ועוד רגע תפתח הדלת ויוסף יכנס.
פרנוס מספרת: "כל המשפחה מאז סובלת. היינו מאוד מחוברים לשורשים שלנו מגיל מאוד קטן. איבדנו את אבא שלי במסע הרגלי ועד היום, אנחנו לא יודעים מה עלה בגורלו. יוסף שגדל עם סיפורי המסע האלה חלם להיות איש חינוך ולספר את הסיפור שלי ואולי גם למצוא מה עלה בגורלו של אבא שלי שנעלם בסודן. יוסף אפילו אמר שיום אחד יפגוש את הנשיא", היא מוסיפה ואומרת "בסוף אני זו שנפגשה עם הנשיא לאחר מותו של יוסף".
את זוכרת את היום שבו עצרו את יוסף?
זה רגע שלא יוצא לי מהראש. יום שבת ישבנו בבית ודיברנו. ביקשתי מיוסף שישב איתנו ושישתה איתנו הוא אמר "אני יוצא לנשום אוויר". הרגשתי משהו בתוכי, גם אחותו ביקשה שישב איתנו והוא אמר שחברים מחכים לו. הגיע מוצ״ש אני זוכרת שלבשתי שמלה לבנה, הדלקתי נרות והתפללתי ופתאום הגיעה השכנה שבישרה לנו שעצרו את יוסף והציעה לנו ללכת למשטרה לפני שיקרה לו משהו. הלכנו ומצאנו את יוסף זרוק על הרצפה ובלי הכרה. זה מראה מאוד קשה שילווה אותי עד היום האחרון של חיי. כל יום שישי חוזרת לי המועקה ואני רואה הכל שחור מאוד קשה לי."
ארבע שנים לאחר מותו של יוסף, נפטר במפתיע בנה אביב. היום יש לה חמישה ילדים שיהיו בריאים ביניהם חייל בן 19.
ארבעה ילדים היא שכלה. הראשונה באתיופיה ילדה בת ארבע וחצי, השניה תינוקת שנפטרה בשנת 1994, יוסף- נפטר בשנת 2014 היה בן 22 וחצי, והרביעי אביב- נפטר בשנת 2018 באופן פתאומי היה בן 22 וחצי.
"עברתי תלאות רבות כולם הבטיחו לעזור ולא עזרו. לא עבדתי אחרי המקרה ועד היום אני בבית על כדורים. עזבתי את בנימינה את הבית עם הזכרונות הכואבים שהיו שם, רק בורא עולם עוזר לי. הלוואי אם היה לנו כסף היינו לוקחים עורך דין חזק שיוציא את הצדק לאור. זילזלו בנו, אני חושבת שהיקב גם אשם. מקווה שיהיה צדק שיגידו את האמת. אדם שאומר את האמת זה התיקון שלו, השוטרים העלימו ראיות. ביקשנו את הבגדים, גם על הנתיחה לא אמרו לנו. אני לא רוצה כלום, רק לדעת את האמת. תגידו עשינו טעות, אל תפגעו בבני אדם ואם פגעתם תבקשו סליחה."
פרניס מאמינה שבחיים "הכי חשוב זה לכבד, לכבד הורים, לכבד את האחים ולשמור שבת, ואת המדינה צריך לתקן".
את השכול הכירה כבר בגיל ארבע שהתייתמה מאמה "היה לי נס כי אבא התחתן עם אישה טובה שדאגה לי ועזרה לי ועשתה הכל בשבילי. היא תמיד אמרה לי "תתפללי" ואני מתפללת לבורא עולם, אל תביא לי עוד צער והכי חשוב אני רוצה לדעת את האמת מה קרה ליוסף שלי?"
תחושת ההחמצה על העלמותו של אביה בסודן והגעגועים אליו לא מרפים. "כואב לי הלב, היה לי חלום שאגיע לארץ, לפגוש אותו ולהתכופף אליו ולנשק לו את הרגליים ולחבק אותו. אני זוכרת את הפעם האחרונה שראיתי אותו והתכופפתי אליו כשהילדה שלי על הגב שלי ושהוא בירך אותי. אבא שלי היה בן אדם צדיק, הוא היה שקט ותמים, מעריך מה שיש לו. אבא סליחה!".
מה היית מבקשת מהציבור שקורא את הכתבה?
אני מבקשת את עזרת הציבור להנציח את יוסף. שיקימו אנדרטה לזכרו שליד הספסל שישב וששם קרה המקרה. הייתי רוצה להוציא ספר על יוסף וגם לעשות הרצאה ולספר את סיפור של החיים שלי.
את מי היית רוצה לברך בחג סיגד?
הייתי רוצה לברך את תושבי בנימינה בעיקר את משפחתו של פינקי זוארץ ז"ל. אין אנשים טובים כמו האנשים בבנימינה שעזרו לי ולמשפחתי בשעות הכי קשות של חיינו והקלו על הכאב, לעולם אהיה אסירת תודה להם על כך שעזרו לי ומימנו לבנות את הקברים של הבנים שלי זכרונם לברכה -יוסף ואביב, שקל לא שילמתי. תודה למלאך שבשמיים פינקי זוארץ ז"ל ולמשפחתו תודה מכל הלב על מה שעשו למעני ולמען משפחתי. הם אנשים כל כך טובים שכל הזמן עודדו ותמכו. פינקי היה אדם מדהים, אין אנשים כמוהו. היה ראש המועצה נשמה, כשהיה רואה אותי היה עוצר, "תהי חזקה! היה אומר לי " הרבה פעמים הוא הגיע לבית שלנו ותמיד אמר לי " פרניס-תסתכלי על הילדים שלך, את צריכה להיות חזקה עבורם", ואז היה מצביע על עצמו ואומר-"אתם רואים אותי שלם אבל נפצעתי בצבא גם החברים שלי נפצעו. בלי רגל הגעתי למועצה, תראו איך אני עומד, איך אני מאושר. תהיו מאושרים".
צבי ורחלי שחר מקיבוץ מעגן מיכאל, המלאכים שלי שמלווים אותי מאז האסון, אין אנשים נפלאים כאלה. אין לי מילים שיכולות להביע את תודתי העמוקה למשפחה המיוחדת הזאת, גם לקרן הירש בתם. הם אנשים כל כך טובים ונדיבים שעוזרים לעוד הרבה משפחות מתקשות מהעדה האתיופית. הם מגיעים לבקר אותי ואם רואים שחסר הם קונים לי אוכל ממלאים לי את המקרר. בזמנו הם דאגו לשפץ לי את הבית הקודם בבנימינה, הם בקשר כל הזמן, העיקר לעזור ולתמוך במשפחה שלי. הם צריכים להדליק משואה ביום העצמאות על המעשים הטובים שלהם, הם הישראלי היפה והלוואי ויהיו עוד אנשים כאלה.
יוסף
יוסף היה הנשמה שלי, היה מלווה אותי לכל מקום, גם היום אני מרגישה שהוא איתי, הוא בלב שלי "עוד יוסף חי" שהוא הולך איתי לכל מקום ומחזק אותי. "את אמא לביאה", "את אריה"- נהג לומר לי.
תקופה ארוכה סבלתי מדיכאון נפשי קשה בעקבות טיפול רפואי שקיבלתי מבית חולים באיזור, שהחליטו להפסיק לי את ההריון והוציאו לי את הרחם, הייתי שבר כלי ולא יכולתי לעמוד על הרגליים.
יוסף אמר לי "איך הם עשו לך את זה"? הרגיש שהיתה רשלנות ושנעשה לי עוול. אני חשתי שעובדים עלינו בגלל שאנחנו אתיופים, יוסף הציע שנפנה לעורך הדין ושנתבע את בית החולים. לצערי פנינו באיחור והעורך דין אמר שהכל התיישן.
מזל שאני אדם מאמין וחזק על כל דבר אומרת תודה לבורא עולם ותמיד מסתכלת על חצי הכוס המלאה. יוסף חיזק אותי, נתן לי כוח והיה בא איתי לועדות רפואיות של הביטוח הלאומי, עברתי דברים קשים והתמודדתי והכל בזכות יוסף. יוסף אמר לי אל תדאגי אני אקח אותך לסודן תחפשי את אבא שלך. שבוע לפני שיוסף נפטר היה לי חלום עליו.
כשאת רואה צעירים בגיל של יוסף מה את אומרת להם?
כשאני רואה צעירים אני אומרת להם תחשבו על אבא ואמא שלכם, תכבדו את התורה ותתנהגו עם דרך ארץ. אני גם מסבירה להם כשרואים שוטרים לא לברוח אלא להרגע, לציית לשוטרים, להראות תעודת זהות ולענות להם על השאלות. מה שקורה זה שהם בטראומה מהאלימות משטרתית בגלל שהם אתיופים, לפעמים מהפחד הם בורחים.
אתמול היה לי יום קשה כל היום בכיתי. העיניים שלי לא יבשו מהדמעות והראייה נפגעה לי, כל הזמן המספר עולה ועולה. עם כל הכאב והצער אני אישה לביאה, מלאה באמונה בבורא עולם ובתקווה שהצדק יצא לאור.
מהמשטרה נמסר: מדובר באירוע מצער וכאוב בה צעיר אשר סבל מבעיות אישיות רבות שמפאת צנעת הפרט אין זה המקום לפרטן, סיים את חייו באופן מצער. נזכיר ונדגיש כי התנהלות השוטרים באירוע זה, נבחנה כולה בעבר על ידי מח״ש, המשטרה וכן היועץ המשפטי לממשלה ואלו מצאו פעם אחר פעם, כולל בערעור, כי יש לסגור את התיק וכי אין ראיות כנגד השוטרים שפעלו באירוע וכי לא נמצא כל קשר בין מעצרו לבין מותו חודשים לאחר מכן.
עוד נציין כי אירוע טרגי זה אינו משקף בשום צורה ואופן, מודל מייצג לקשר בין המשטרה לקהילה האתיופית.
