קוראים לה שרון, נערה יפיפייה ומוצלחת, בת למשפחה טובה שומרת מסורת. חלומה היה להיות רופאה, לעזור לאנשים, כך תמיד סיפרה במשפחה. אבל משהו בדרך התנפץ ושיבש את הכל.
היא הייתה התלמידה הכי טובה בשכבה, גאוות המורים, גאוות ההורים, המתכון הבטוח להצלחה בעתיד. אבל חברים לא ממש היו לה. היא הייתה די "מרובעת", כך קראו לה בחבר’ה וכך גם ראתה את עצמה. לא הוזמנה למסיבות הכי חמות של החבר’ה, לא בילתה עם הבנות במרכזי הקניות, ולא היה לה את החבר הצמוד והחתיך, אפילו לא סתם בחור.
לעשות הכל כדי להתחבב
למרות כל הציונים המבריקים, שרון לא אהבה את עצמה והייתה מוכנה לעשות הכל כדי להתחבב על התלמידים האחרים. וככל שחלף הזמן הדיכאון והבדידות תפסו מקום משמעותי יותר ויותר בחייה.
שרון הבינה כי עליה לעשות מעשה ולהשתנות, גם אם הדבר יעלה לה בכמה עשיריות בבגרויות.
שרון רקמה אסטרטגיה מתוכננת היטב, כמו שעשתה כמעט בכל דבר בחייה. היא התחילה בניסיונות להתחבר לחוליות החלשות של החבורה המגובשת, נתנה להם להעתיק ממנה את שיעורי הבית. לאט לאט הפכה למקור השקעה משתלם עבורם. זה המשיך עם העתקות במבחנים והסתיים כמתוכנן בהזמנה למסיבה של ארז. שרון הייתה נרגשת מאוד לקראת המסיבה. קנתה בגדים חדשים, ביקרה במספרה והתגנדרה באופן מיוחד לאירוע הגדול.
בלילה הגיעה לבית של ארז.
הבית היה גדוש אנשים שהצליחו לדחוס עצמם לדירה הקטנה ואפופת עשן. הבירות זרמו מכל הכיוונים, הבנות הסתודדו למסע ריכולים, והבנים צחקו בקולות שניסו להתגבר על המוסיקה הרועשת. שרון הלכה לאיבוד. לא מצאה את עצמה. לא ידעה מה לומר, איפה לשבת. הדבר הראשון שעלה במוחה היה לברוח וכמה שיותר מהר. זה לא היה בשבילה, היא ידעה את זה. היא לא סבלה את האווירה המטורפת הזאת, לא אהבה את המוסיקה, את העשן את האנשים. אבל היא רצתה להיות בעניינים.
הכל קרה כל כך מהר
ענת הייתה הראשונה שנגשה אליה והציע לה לשתות משהו חריף, שרון טעמה מהמשקה שהיה נראה כמו תפוזים, אבל כמובן היה עם וודקה. היא כמעט הקיאה את נשמתה אבל שתתה בכל זאת – בייסורים. מהר מאד מצאה עצמה יושבת עם חבורת בנות מצחקקות, וגם היא מצחקקת מבלי שיש לה מושג מה בכלל מצחיק, אבל היא רצתה להרגיש בעניינים ולא להראות איזו מטומטמת שלא מבינה עניין.
אחרי זמן מה הועברה סיגריה מ’מחלקת הבנים’, הבנות היו נרגשות ביותר והחלו לעשן, גם שרון עשנה – בייסורים.
האווירה התחממה. האנשים השתוללו ורקדו. גם שרון תפסה אומץ ורקדה. הריקוד היה פשוט כל כך ומטורף, אז היא נתנה לעצמה צ’אנס.
ואז, החושים התכהו, היה חשוך יותר, היא הייתה חייבת ללכת לשרותים והעסק עכשיו היה נראה מסובך מתמיד. בכוחות גדולים כשראשה מסתחרר היא הצליחה להגיע למה שחשבה שזה שירותים. אך כשפתחה את הדלת הבינה שזהו חדר עם מיטה גדולה במרכזו, שם ישבו מסטולים לגמרי שני בחורים. בפינת החדר על כורסה ראתה בחטף זוג מתלטף ומצחקק.
הכל קרה נורא מהר. מישהו חבק אותה, היא נפלה על המיטה, הוא שאל אם הכינה את השיעורים ליום ראשון וצחק. ידיים נגעו בה, נכנסו מתחת לחולצה, קרעו כפתור, נכנסו מתחת לחצאית, היא השתוללה. היה לה חם. היו צחקוקים רבים…היה שקט.
ואז…כאב נורא שלא פסק, גוף כבד מחץ את גופה הצנום, ריח זיעה, היא לא סבלה את הריח הסיתה ראשה והביטה לכורסה, אף אחד כבר לא ישב שם. שקט. היא נותרה לבדה על המיטה, המומה וכואבת, לא מבינה מה קורה סביבה. היא התיישבה על המיטה רטובה מהשתן של עצמה. לא העזה לצאת מהחדר.
ביום ראשון היא הפכה להיות הבדיחה של בית הספר "שרוני פשתוני", כך כתבו לה על השולחן.
אבל שרון לא הגיעה לבית הספר, היא הגיעה לבית החולים ומשם לתחנת המשטרה, ובהמשך למרכז סיוע לנפגעות אונס, טיפולים פסיכולוגיים, מעבר לבית ספר חדש, הידרדרות בלימודים, פטור משרות בצבא, סעיף נפשי, לא התקבלה ללימודי רפואה, לא יכלה לעזור לאחרים… לא יכלה לעזור לעצמה. החיים שלה כבר לא היו כמו קודם, ולעולם לא יהיו.
זה לא היה בשבילה
מה שבטוח הוא ששרון כבר לא תלך יותר למסיבות הדפוקות האלה, ספוגות באלכוהול זול ובגו’יינטים מסתובבים.
זה לא היה בשבילה, היא ידעה את זה. היא לא סבלה את האווירה המטורפת הזאת, לא אהבה את המוסיקה, את העשן ובמיוחד היא לא אהבה את האנשים.
היא גם לא רצתה יותר להיות בעניינים. לא בעניינים כאלה.
