פנתה אלי אמא מדהימה, בקשה עזרה ואמרה;
״כל פעם שאני מעירה לילד שלי הוא שואל אותי: ״את לא אוהבת אותי? אני עונה לו: ברור שאני אוהבת אותו והוא בוכה ולא מאמין.
״מי שאוהב לא כועס?״ היא שואלת.
עיני האם התמלאו בדמעות והיא לא הצליחה לסיים את דבריה!
חייכתי אליה, חיבקתי אותה וברכתי אותה על הצטרפותה ״למועדון האימהות – ההורים.״
מועדון מאתגר המעמיד בכל רגע נתון את ליבינו במבחן! למי מאתנו זה לא קרה?
אף אחד לא הכין אותנו לרגע הזה שהלב נצבט והדמעות זולגות מעצמן. הילד שלי מרגיש לא אהוב, לא חשוב.
זה לא הגיוני, אני שנותנת לו את כל כולי, את נשמתי, עושה למענו הכל, לא יאומן שכך הוא מרגיש!
מה עושים?
ילדים כל כך כנים, כל כך אמתיים, כשהם כועסים זה טוטאלי, כשהם אוהבים זה טוטאלי. ההבדל בין ילדים למבוגרים הוא הפשטות שבתפיסת החיים על אף שאצל ילדים זה קיצוני, זה משתנה מעכשיו לעכשיו.
כשילד אומר להוריו – ״אתם לא אוהבים אותי!״
יש לזה המון פרשניות: "אני לא רוצה לאכזב אותכם.״ ״לא נעים לי לטעות.״ ״לא נעים לי להודות בטעות.״ ״הכוונות שלי היו טובות.״ ״לא ידעתי מה נכון לעשות.״ ״חשבתי שזה הדבר הנכון ביותר לעשות.״
״מסתבר שטעיתי.״
״רציתי תשומת לב (חיובית בבקשה).״
הילד בוחן את התגובה שלנו האם המעשה הוא כל כך חמור, האם זה יעלה לו במחיר של ביקורת עצמית נוקבת, ובנוסף ביקורת קשה של ההורים. או שאפשר להמשיך הלאה? הילד מנסה לאמוד את המשקל שהוריו נתנו לטעות.
אם המשקל רב אז אולי הם לא אוהבים אותי!
במידה והמשקל סביר, אז הילד מבקש לא לכעוס.
ילדים מאוד חכמים ויודעים באיזה כפתור ללחוץ. רוב ההורים נופלים ברשת העצבות של הילדים.
״מי לא אוהב את הילד שלו?״
״מי לא רוצה את המיטב עבורו?״
אני באופן אישי לא מכירה הורה שלא אוהב את הילד שלו.
אז איך זה שילדים מרגישים כך?
ילד ביסודו הוא אגוצנטרי, העולם סובב סביבו. כאשר נופלת טעות, אי הבנה, אי הסכמה, אזי עולמו הרגשי לא מאוזן, הרגש מציף ולא נותן מנוח.
זה ההבדל בין מבוגר לילד (לא אצל כולם), מבוגר יותר מאופק, הוא מעבד נתונים עושה חשיבה ואז מביע את עצמו.
ילדים יותר אימפולסיביים, לא מאופקים ומאוד אמוציונליים.
כמה פעמים פגשנו אנשים מבוגרים ושאלנו אותם מה אתם ילדים? מה אתם נעלבים?
אינטליגנציה רגשית נרכשת בהתאם לנקודת המוצא הראשוני שלה, ילדים ומבוגרים בעלי אינטליגנציה רגשית יחוו פחות תסכולים, הם יודעים שאין האהבה כלפיהם נמדדת ברגעים שהם טעו או לא הבינו. האהבה אליהם קיימת תמיד גם אם באותה נקודת זמן הייתה אי הסכמה.
הם יתקנו את דרכיהם מבלי להרגיש כישלון, או אכזבה מעצמם, ובצורה עניינית הם ישפרו את דרכם.
יש שימשיכו הלאה כשהמטרה שלהם תהיה להשתפר ולא יתעכבו מתוך שפיפות אלא בראש מורם, וייקחו אחריות על מעשיהם מתוך הבנה שמותר לטעות כולנו בני -אדם!
הבעיה אם כן נובעת מחוסר בשלות או מביקורת עצמית נוקבת מידי, מפחד מכישלון, פחד מתגובת המבוגר, מהידיעה כאשר כועסים עלי ישנה אוירה קשה בבית.
אני ממליצה לשוחח עם הילד בצורה עניינית, להסביר לו כמה אוהבים אותו ואיזה ילד מדהים הוא, וכן קורה לכולנו שאנחנו טועים.
מספרים לו על טעויות ברות תיקון שאתם עשיתם על אף גילכם ״המופלג״ ולנסות דרכו להגיע להבנה חדשה. תשאלו אותו שאלות בנוגע לטעות, מה נכון לעשות לדעתו על מנת להשתפר? איפה הטעות וממה היא נבעה?
אני תמיד הייתי אומרת לילדיי, לאחר הפיוס או תוך כדי, שיסתכלו האם יש לי כנפיים? הם תמיד היו מופתעים מהשאלה ומהעובדה שאני גם טעיתי וטועה. ״אמא הכל יכול״ ״את טעית, גם את שגית?״ שאלו בתמיהה.
הנה הם לא מצאו כנפיים והבינו שאף אחד מביננו לא מלאך, מותר לטעות, אין תנאי באהבת הורים לילדיהם!
ירידת המתח וההבנה שמותר לטעות ואין תנאים באהבה שלנו כלפיהם, אפשרו לילדים להיות שותפים פעילים בהחלטות, ובעשייה שוטפת בבית.
תזכירו לעצמכם שהילדים הם בני הבית והשיח ביניכם לא צריך להיות נסוב רק בשל טעיות.
תנו אור לכל הדברים היפים שהם עושים, חזקו אותם, חבקו אותם ובשעת הצורך העמידו אותם על טעותם בנחישות וברגישות!
״אֶפְשָׁר לִשְׁגּוֹת וְלִהְיוֹת מתוקנת״ (ימימה).
ריקי לוי (.M.A בחינוך)
