ישנם מי שרואים את מגפת הסמים רחוקה מהם מאוד, וזאת למרות הממדים העצומים שהתופעה קיבלה בשנים האחרונות.
גם אם התמזל מזלכם, ולא נתקלתם באופן אישי במגיפה הקשה, זרועותיה הארוכות יכולות להגיע גם אליכם ואם לא במישרין, אז בעקיפין.
אז לכל מי שחושב שלו זה לא יקרה ושהנרקומן יתבוסס בצרותיו, מוזמן לקרוא את מכתבה של רון ולהבין שמגפת הסמים זו בעיה של כולם, כולל כולם, גם מי שלא משתמש בסמים.
"…שמי רון ואני בת 23. בתאריך 6/6/98 עברתי תאונת דרכים, תאונת פגע וברח. לדברי החוקרים בענף התנועה ביפו, הנהג הפוגע היה תחת השפעת סמים. נפצעתי קשה מאוד וסבלתי משברים בעמוד השדרה, בצוואר ושברים קשים ברגל שמאל, ומפגיעה חמורה במערכת העצבית וכלי הדם אשר גרמו למחלה שנקראת CRPS.
בעקבות הפגיעה במערכת העצבית הגעתי למצב שבו כמעט קטעו לי את רגל שמאל. עברתי 4 ניתוחים: 3 בגב, 1 בבטן.
מאז התאונה חרב עלי עולמי, ולא פעם מצבי הנפשי היה קשה מאוד. חוסר יכולת להתמודד עם הפגיעה הפיזית והנפשית והסיוטים שלא עוזבים בכל פעם שעוצמים את העיניים. אושפזתי קרוב לשנה וחצי, ועברתי תהליכי שיקום קשים וכואבים, מלווים בהמון עצב, ודיכאון. פשוט, מערכה שלמה של מלחמת קיום.
כבר לא הייתי הפרח שמקרין שמחת חיים וצחוק מתגלגל, פשוט נהפכתי לגוש תחבושות ופלסטיקים שמוקף בהמון אנשים שנעלמו אחד אחרי השני. תהליך השיקום הנפשי הוא תהליך שלא נגמר. הצלקות בעור יגלידו אבל הצלקות בלב ובנשמה לעולם יישארו.
מבחורה מלאת שמחת חיים, מוקפת חברים, פורחת ואנרגטית הפכתי להיות בחורה עצובה שאין לה טעם לחיות. לפני התאונה יצאתי עם בחור שעזב אותי כ-4 חודשים אחרי התאונה כי אמא שלו כל הזמן אמרה לו "מה אתה צריך חברה נכה?!".
אני אולי נכה ברגליים אבל היא – נכה בראש.
כל פעם שנטעו בי תקווה שהנה יש שיפור, חלה החמרה במצבי הרפואי. בינואר האחרון עברתי 2 ניתוחים בהם הושתלו לי אלקטרודות לגריית העצבים בעמוד השדרה. אושפזתי לחמישה חודשים וחצי, וכך ניצלה רגלי השמאלית מקטיעה. אין לי מילים לתאר לך את חוסר האונים בו אני נמצאת עד היום. לפעמים שאני קמה בבוקר אני מדמיינת שאני בריאה, ואז אני רואה את הקביים, והמכשירים שלי ואני מתעוררת למציאות כואבת, בלתי ידועה ומובנת. כיום אני נחשבת לנכה 100% ומתהלכת בעזרת קביים.
מיותר לציין שקשרים עם בני המין השני כמעט ואין, וזה לא בגלל שאני לא נראית טוב, אלא זה חוסר היכולת של אנשים להתמודד עם הפגיעה שלי. כל אחד רוצה אהבה גם אני, אבל מעטים הגברים שמוכנים לקחת סיכון ולהיות עם אחת כמוני. אני גם לא יכולה לבכות כי אני צריכה להיות חזקה בשביל ההורים שלי והאחים שלי. הפעם היחידה, בכל שנות חיי שראיתי את אבא שלי בוכה זה שהוא ראה אותי לראשונה בבית החולים ביום התאונה.
ההורים שלי עברו סבל גדול. אני בת הזקונים שלהם, הם לא עזבו אותי לרגע והפסידו המון ימי עבודה. נזקקתי למכשירים ולתרופות יקרות שהכניסו את הוריי לחובות רבים, והם לא הרימו ידיים, ונלחמו בשבילי רק כדי שאחלים. כמו כן, משפחתי התארגנה ועשתה תורנויות סביב מיטתי. הכל השתנה בשבילם ובשבילי. אציין, שלמדתי בלט 10 שנים והייתי ספורטאית מצטיינת.
הכל השתנה. מבן אדם עצמאי, להפוך לאדם תלותי שמלבישים אותו, מאכילים, מקלחים, נותנים לו סיר ומנגבים לו אחרי. ההורים שלי חילקו את עצמם בין בתי החולים, לעבודה ולבית. כיום אני עוברת טיפולים אצל פסיכולוג שעוזר לי לעבוד על הדימוי העצמי שלי, ומנסה לעזור לי בכעס שלי כלפי הנהג שברח, ובתפקוד היום יומי. קשה מאוד לחיות במצב של מוגבלות. לאן שאני הולכת המבטים מופנים אלי, מבטים של רחמים ושאלות של איך קרה וכו’. המאבק הקיומי שלי הוא מאבק קשה מאוד, החיים שלי נפסקו עוד לפני שהתחילו, אני זמרת בעברי והייתי חתומה על חוזה אצל מפיק ידוע מאוד (החוזה הסתיים בעקבות התאונה).
החיים של כולם ממשיכים רק חיי נעצרו".
כולנו יודעים שהסמים גורמים לעייפות, חוסר קואורדינציה, ריכוז, שליטה והתמכרות.
ובכל זאת, הכבישים מלאים נהגים בסוטול.
אז סטלנים יקרים זכרו: לפני שאתם עולים לרכביכם, אחרי שעישנתם גו’יינט, כדאי שתחשבו פעמיים,
כי אף אחד לא נתן לכם רשיון להרוג!
