בפרשה הקודמת, "מצורע", למדתי על אבחוני נגעים הנובעים מצרעת = מוציא רע, זו טומאה היוצאת מבפנים החוצה. האדם הנגוע יוצא לבידוד מחוץ למחנה. הבידוד הוא לצורך התבוננות פנימה שתגרום לו לראות ולזהות את הרגליו הרעים, כמו: דיבור בכיעורו, שפה פוגענית, לשון הרע, רכילות, קנאה ועוד, הפוגעים בזולת ובאומה כולה, כחץ רעיל . הבידוד והבירור יביאו לתיקון פנימי של הנגוע שהכיר במגרעותיו וישנה דרכיו. השינוי יבוא לידי ביטוי כלפי חוץ, בחברה וכלפי פנים בבית הפרטי, המשפחתי, ובבית הלאומי= ארץ מולדת. תוכו כברו.
בימינו, אנחנו זקוקים בדחיפות, ויפה שעה אחת קודם, להתבוננות פנימית שתפקח את עינינו לראות את הנגעים היוצאים ללא הבחנה, המביאים לשנאה ולפילוג בתוכנו, להכיר בנגעים, ומיד לתקנם ולהשתנות. השינוי המיוחל יעורר את ההבנה שעם אחד אנחנו וגורל אחד לנו.
פרשת "אחרי מות" – בדרך כלל פרשת אחרי מות מחוברת לפרשת "קדושים", אך הפעם בגלל השנה המעוברת, הן בנפרד.
הפרשה מתארת כיצד אחרי מות שני בני אהרון, ה' חוזר ומציב מצוות ברורות לעבודת הכהן הגדול ביום הכיפורים. כל פרק ט"ז עוסק בסדר העבודה לפרטי פרטים על מנת שהכהן ישמור על איזון ולא יסטה מהכללים ויקטיר אש זרה שלא נצטווה (כדי להיראות טוב יותר ממה שהתבקש להיות), כפי שעשו נדב ואביהו, שביטאו את רצונם להתקרב יותר, סטו מן הכללים ונשרפו אל מותם.
אש זרה היא תשוקה עזה שכול האמצעים מקדשים את המטרה. לפיכך, התורה מלמדת אותי, שבעבודת ה', כמו בכל דבר בחיים, עלינו לשמור על איזון ועל מידתיות, לא להחסיר, ולא להפריז כי כל דבר מוגזם יש בו טעם לפגם.
"בְּזֹאת יָבֹא אַהֲרֹן, אֶל-הַקֹּדֶשׁ", במילה "בזאת", אומר המדרש, יש משמעות המבטאת זכויות העומדות לכהן כשליח ציבור, האוהב את כול עם ישראל, מתוך כוונת ליבו, לא על מנת לקבל שכר. ואוסיף: ומחייבות את הכהן להשתדל להביאן לידי ביטוי, בדוגמא אישית, בכל דרכיו ובכל מעשיו, כדי שעם ישראל יתחבר מתוך אהבה ואמונה, לאור ה' שבתוכם.
רק בסוף הפרק הבנתי שכל המצוות הברורות והמדקדקות בעבודת הכהן הגדול נועדו: "כִּי-בַיּוֹם הַזֶּה יְכַפֵּר עֲלֵיכֶם, לְטַהֵר אֶתְכֶם: מִכֹּל, חַטֹּאתֵיכֶם, לִפְנֵי ה', תִּטְהָרוּ." כלומר: כל העבודה בעבודת הכהן הגדול, כדי שביום הכיפורים, פעולותיו יבואו מתוך כוונת ליבו ויכפר באהבה, על חטאי עם ישראל. "כִּי-בַיּוֹם הַזֶּה יְכַפֵּר עֲלֵיכֶם." כך התורה רומזת לנו שהעיקר נמצא בפרטי הפרטים, לא בהגזמות ולא בהכרזות.
הפרשה עוברת מחוקי הכוהנים לחוקי האכילה בחוץ או בחיק המשפחה: וְאִישׁ אִישׁ מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וּמִן-הַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכָם, אֲשֶׁר יָצוּד צֵיד חַיָּה אוֹ-עוֹף, אֲשֶׁר יֵאָכֵל–וְשָׁפַךְ, אֶת-דָּמוֹ, וְכִסָּהוּ, בֶּעָפָר."
התורה מזהירה בשעת השחיטה לא להתעלם מהדם הנשפך, מיד לכסותו בעפר שלא יראה. הדם הוא הנפש, הדם הוא סמל החיים, "בדמייך חיי."
בספר בראשית, למדתי שהאנושות לא נועדה לאכילת בשר. אכילת הבשר הותרה אחרי המבול. אך ההיתר על אכילת בשר הוגבל בצורה משמעותית, לא כל בעל חיים מותר לאכילה ומה שמותר לאכילה יש איסור מוחלט לא לאכול את הדם שהוא מקור החיים. את הדם הנשפך יש לקבור באדמה.
למה? להבנתי, מפני שהתורה יודעת שיש באדם יצרים פראיים, שהיו מקריבים ילדים למולך! לכן התורה מלמדת אותנו: "אל תשלח ידך אל הנער", עדיף שהאדם יפנה את יצריו בהריגת בעלי חיים מאשר שיהרגו איש את אחיו. ובשעה שיקבור את הדם באדמה, ירגיש בושה וחמלה על בעל החיים.
ועל מנת שלא כל אחד ישחט איפה שימצא לנכון, התורה מרכזת את השחיטה במקום אחד והוא: פתח אוהל מועד, כדי שהרחוב לא יהיה ספוג בדמים.
אני זוכרת בילדותי, לא היה לקנות עופות נקיים ומוכנים. לכן הוריי (כמו רבים אחרים) קנו עופות והזמינו את השוחט שיבוא לשחוט את העופות, כשהשוחט הגיע צפיתי בו, על אף שהיה קשה מאוד לצפייה. ראיתי (למרות שעצמתי מדי פעם את עיניי) איך השוחט עמד בגינה ,הכין את הסכין, תפס את העוף, ניקה בעדינות את צווארו ובסכין חדה שחט אותו, ואת הדם כיסה בעפר עד שלא ראינו אף טיפה מהדם.
הפרשה ממשיכה ושמה את מבנה המשפחה והחברה בישראל בניגוד למצרים ולאנשי כנען. ".. כִּי אֶת-כָּל-הַתּוֹעֵבֹת הָאֵל, עָשׂוּ אַנְשֵׁי-הָאָרֶץ אֲשֶׁר לִפְנֵיכֶם; וַתִּטְמָא, הָאָרֶץ וְלֹא-תָקִיא הָאָרֶץ אֶתְכֶם" כלומר: אם נתפתה לעשות את התועבות שעושים עמים אחרים, איש הטוב בעיניו יעשה, ללא מגבלות, כמו גילוי עריות, עוד ועוד, לא נהיה פה, הארץ תוציא אותנו מתוכה.
לכן, על האדם לדעת לרסן ולשלוט על יצריו ולא לעשות כאוות נפשו, כסוג של אדנות, בבית, במשפחה ובכל מקום, עליו לדעת להתנהל בענווה, מתוך כבוד לאחר. כשתודעת הענווה, האמונה, החמלה ויראת הכבוד נוכחת בבית, במשפחה, היא תתפשט בחברה ובאומה כולה, על כל פני הארץ.
מהפרשה למדתי: שאמונה מתוך ענווה מאפשרת לי לראות את הטוב, לשמוח במה שיש ולהוקיר תודה.
אנא אלי / שולי נתן
אנא אלי
עשה אותי כלי לשליחותך
במקום שבו מקננת שנאה
תן לי לזרוע אהבה.
במקום שבו עלבון – סליחה
במקום שבו חושך – אור
במקום שבו עצב – שמחה
אדון העולם.
חג שמח!
שבת שלום ומבורך!
אסתר פינס