אתי רובינשטיין,71, תושבת זכרון יעקב, עבדה ארבעה עשורים במערכת החינוך בצפון. את דרכה החלה כמחנכת ומורה, וסיימה כמפקחת על הוראת הערבית בבתי הספר העבריים בכל מחוז הצפון.
שנים רבות הייתה אתי מורה מוערכת בנצרת עלית ויש לה עדת מעריצים – תלמידיה הרבים הפזורים ברחבי הארץ, שמוקירים אותה ולא שוכחים את המורה שהייתה ואת תרומתה המשמעותית לגיבוש אישיותם, ולא אחת הם מעלים פוסטים בפייסבוק בשבחה.
אתי, ילידת סלוניקי שביוון, היא "בעלבוסטע" מצטיינת, שלא רואים רבות כמוה במחוזותינו – מבשלת, אופה, תופרת וסורגת, אימא וסבתא מסורה.
לפני שבע שנים התגלתה אצלה מחלת הסרטן, ולפני שש שנים וחצי, בעודה מתמודדת עם המחלה, פקדה אותה טרגדיה נוספת- בנה הצעיר נפגע בתאונת דרכים, ומאז הוא שוהה במוסד סיעודי.
אתי, הנחשבת לנס רפואי, נלחמת בכל הכוח לחיות ולהספיק לחגוג בת מצווה ובר מצווה לנכדיה.
הנה הדייט עם אישה גדולה מהחיים:
אתי רובינשטיין שירתה כקצינה בחיל המודיעין שלוש שנים, והשתחררה בדרגת סגן.
״עם השחרור חיפשתי עבודה, והתקבלתי כמורה לערבית בתיכון ע"ש שרת בנצרת עלית.
עברתי את כל המסלול החל ממורה, מילאתי תפקידים חינוכיים: רכזת מקצוע, רכזת שכבה, מנהלת חטיבה עליונה, ובעשר השנים האחרונות במערכת החינוך מילאתי תפקיד של מפקחת על הוראת הערבית בבתי הספר העבריים בכל מחוז הצפון(כשליש ממדינת ישראל) בסה"כ "שירתי" את מערכת החינוך כארבעים שנה.״
ילדותך
נולדתי בסלוניקי שביוון, לשני הוריי שרידי אושוויץ, ובגיל שלוש וחצי (שנת 1950)עלינו ארצה-הורי ושלושה ילדים בני שלוש וחצי, שנתיים ורבע ותינוקת בת חודשיים. בארץ נולד אחי הצעיר.
התמקמנו בחיפה במעברה, שם חיינו, שש נפשות, בחדר אחד כשמונה שנים. משם, בעזרת כספי הפיצויים מגרמניה, עברנו ל"וילה" -דירת שני חדרים בבית דירות בחיפה.
בשל התנאים הלא קלים, בלשון המעטה, למדתי לשרוד. הייתי ילדה פעילה מאוד(אולי היום היו מדביקים לי תווית של היפראקטיבית), דעתנית, חרוצה מאוד, חברותית, בעלת רצון לפרוץ קדימה, ומאוד מאוד אחראית. מגיל צעיר מאוד היה עליי למצוא את מקומי, להילחם עליו ולהצליח.
תקופת ביה"ס התיכון "ליאו בק", תקופת הצבא, השנים הראשונות בנצרת עלית.
אנשים שהשפיעו עלייך
אמי, שרה כהן ז"ל- ממנה למדתי שמחת חיים, טיפוח קשר עם אנשים, לבשל, לאפות לסרוג ולתפור, ובעיקר – לאהוב. המתנה המשמעותית ביותר שקיבלתי ממנה היא חוזק ויצר הישרדות.
כשהייתה באושוויץ היא הצהירה בפני כולם שהיא "חייבת לצאת משם כדי לומר קדיש על כולם" ואכן, זכתה לכך.
אבי, אליעזר כהן ז"ל, שהיה אדם ישר דרך, הקנה לי ערכים אוניברסליים: כבוד לאדם, יושר ויושרה, אמירת אמת, התמדה וחריצות ורצון להצליח בכל מה שעשיתי. כמו כן היה ציוני אמיתי והנחיל לי את אהבת הארץ והעם, כי אין לנו ארץ אחרת.
המורה רחל כץ ז"ל, המחנכת שלי בכיתות א-ג ביסודי, שמראשית דרכי בביה"ס הבינה מי אני, העצימה אותי ומאוד תמכה וחיזקה.
ד"ר דניאל ז"ל- המחנך שלי בביה"ס התיכון "ליאו בק", שאף הוא תמך, עזר והעצים, ובזכות ההשקעה והאמונה שלו בי , התווה את דרכי כמורה וכמחנכת, והיה לי מורה לחיים.
החיים שלך
החיים שלי היום אינם קלים, בלשון המעטה, ואפילו מעט טראגיים.
כיצד תרצי שיזכרו אותך?
הייתי רוצה שיזכרו אותי כאשת איש נאמנה ומסורה, אימא נכונה, סבתא אהובה ומורה לחיים.
חלומות מקצועיים?
אין לי היום חלומות מקצועיים, אלא רק חלום אחד – לחיות וליהנות מהמשפחה כמה שניתן.
אילו לא היית מורה מה היית?
אילו לא הייתי מורה, ודאי הייתי קצינה בכירה
בצבא.
היכן תהיי בעוד 10 שנים?
רק אלוהים יכול לדעת היכן אהיה בעוד עשר שנים. אני רוצה להיות עדיין בעולם הזה…
איך היום שלך נראה ?
היום שלי מתמקד בניסיונות להתמודד עם מחלתי ועם מצבו של בני שנפגע בתאונת דרכים ושוהה במוסד סיעודי.
השבת שלך
השבת שלי בדרך כלל, לא נעימה במיוחד. מתחילה את הבוקר במפגש קבוע עם חברה, ואחר כך אני לבד כל היום מאחר שבעלי נמצא אצל הבן במוסד הסיעודי בו הוא שוהה.
שעות הפנאי שלי מוקדשות לבישול, אפייה, סריגה, קריאה ומנוחה, ולמפגשים חטופים עם חברות נאמנות.
היכן אתם מבלים?
לצערי, בשבע השנים האחרונות אין אצלנו סעיף בילויים בגלל מחלתי והאסון של הבן.
איזה אמא את?
אני מקווה שילדיי חושבים שאני אימא אוהבת ונכונה, תומכת ומעניקה כל שבאפשרותי.
איזה בת היית להורייך?
הייתי בת מאוד מסורה להוריי.
התנדבות בקהילה
הלוואי שיכולתי…..
איזה נושאים היית רוצה לקדם?
הייתי רוצה לקדם נושאים כגון:
אהבת הזולת ,שוויון, שלום או לפחות חיים שלווים ורגועים.
שיעורי בית בעד או נגד
כבר לפני שנים רבות, בראשית דרכי במערכת החינוך, היו לי השגות לגבי שיעורי בית.
כמורה לא הרביתי בכך, והשתדלתי לא לתת שיעורי בית בחופשות, מאחר שהאמנתי שהתלמידים כמו המורים, זקוקים אף הם לפסק זמן משיעורים.
היום, כשאני עוקבת אחר "סבלם" של נכדיי כשהם צריכים למלא את המטלות של בית הספר, אני מצטרפת לאלה השוללים אותן. יש מקומות שחייבים לתת מטלות תרגול, אבל אלה צריכות להיעשות בבית הספר בהנחיית מורה או מנחה, ולא להטיל את התפקיד על ההורים. אני מתנגדת נחרצות למתן מטלות שגורמות למריבות בלתי פוסקות בין ההורים לילדים בבית.
זכרון יעקב
המעבר לזכרון יעקב היה בשנת 2000.
שמחנו מאוד לעבור לכאן, אבל עד היום אנחנו מרגישים "זרים". הגענו לכאן כשהילדים עזבו את הבית, ולא מצאנו דרך להתחבר לסביבה החדשה.
למזלנו שנינו עדיין עבדנו, כך שהבית בזכרון יעקב היווה צימר מפואר ונוח, ותו לא.
אני פרשתי ב-2008 ובלית ברירה המשכתי את חיי החברתיים בסביבתנו הקודמת, ובעלי פרש ב2010.
ואז , ב-2011 ניחתו עלינו משברים בריאותיים, וב-2012 ניחתה המכה הקשה. בננו הצעיר, אז בן 37, נפגע בתאונה, ולצערנו, הוא שוהה עד היום במוסד סיעודי, כשבעלי, אבנר נמצא אצלו יום יום וסועד אותו, ואני בגפי בבית מתמודדת עם מחלת הסרטן מזה שבע שנים.
עליי לציין כי היו כמה אנשים טובים שנרתמו לעזרתי במשך השנים, ולאחרונה אני נעזרת בשתי מתנדבות צדיקות שמסייעות לי רבות. תבואנה שתיהן על הברכה.
מה את מאחלת לעצמך?
ולסיכום, אני מאחלת לעצמי לזכות להשתתף בעוד כשמונה חודשים במסיבת בת המצווה של נכדתי דפנה, ובבר המצווה של נכדי עדו בעוד שנה וחמישה חודשים…. ואחרי שנעבור את השמחות האלה, בלי נדר, נציב מטרות נוספות…
