אשת החינוך מירית בירו מזכרון יעקב יזמה את ציון חג הסיגד במושבה מזה שנה שנייה, בכך חושפת את תרבותם המרתקת, העשירה של יהודי אתיופיה הפחות מוכרת לציבור.
מירית נשואה לשוטר המוערך והאהוב רפי בירו ויחד הם מגדלים ארבעה ילדים.
ביום שני נערכה בזכרון יעקב חגיגה של חג הסיגד שמסמל את כמיהתה של קהילת יהודי אתיופיה לירושלים. האירוע הקהילתי הנפלא התקיים לראשונה לפני שנה במסגרת פעילות "זוהרות בקהילה" ולאור חשיבותו והצלחתו פנה ראש המועצה למירית בירו שארגנה את האירוע וביקש להפוך אותו לאירוע קהילתי ולמסורת יישובית. האירוע התחיל בשעות הערב המוקדמות בעיגול הכחול בפארק שבשכונת חלומות.
חגיגת הסיגד בזכרון יעקב
משפחות רבות הגיעו לחגוג, רקדו ריקודים מסורתיים לצלילי מוזיקה אתיופית, התכבדו באינג'ירה, השתתפו בטקס "בונה" – טקס שתיית הקפה, ונהנו בסדנאות יצירה, דוכני צמות, בגדים וספרים על קהילת ביתא ישראל. תושבי זכרון ואורחים נהנו וכיבדו את מסורת ותרבות קהילת יהודי אתיופיה, ביתא ישראל. חג שמח! מנהל מחלקת תרבות בעמותת זמארין, יואל וירבה: "תודה למירית בירו, שיזמה וארגנה את האירוע בהתנדבות, למועצה ולזמארין שסייעו ואיפשרו את החגיגה". זיו דשא ראש המועצה: "קהילת יהדות אתיופיה היא קהילה נהדרת שתורמת רבות לחברה הישראלית ולמרקם החיים. אני שמח שהפכנו אירוע ביוזמה קהילתית לאירוע יישובי כחלק מהמסורת היישובית. תודה למירית בירו ליואל וירבה על ארגון האירוע המיוחד. תודה לקהל שהגיע לציין את האירוע".
אשת החינוך מירית בירו מזכרון יעקב יזמה את ציון חג הסיגד במושבה מזה שנה שנייה, בכך חושפת את תרבותם המרתקת, העשירה של יהודי אתיופיה הפחות מוכרת לציבור.
מירית נשואה לשוטר המוערך והאהוב רפי בירו ויחד הם מגדלים ארבעה ילדים.
"ארבעת ילדנו על אף שהם מעורבים הם כולם כהי עור (דומים לאבא) יש שלב שכל אחד מילדי מגיע אליו. לרוב זה בגילאי 3-4 שהם נכנסים למסגרות של גנים הם מתחילים לראות ולהבין שהם הילדים כהי העור היחידים בגן או בכיתה ואז מתעורר קושי מסוים והם אומרים משפטים כמו: "אני רוצה להיות לבנה כמו אמא. לא רוצה להיות ילד חום". השלב הזה עובר מאד מהר שוב בעיקר בגלל שאנחנו מחזקים את המקום שלהיות גאה במי ובמה שאתה. אני יכולה לומר שהחברה מקבלת את ילדי ואותנו בכלל כמשפחה מעורבת באופן הכי טבעי".
בדייט – על התאהבות ונישואים מעורבים בתקופה שזה לא היה נפוץ. על התאהבותה בתרבות של יהודי אתיופיה ומה מניע אותה ליזום ולחשוף את התרבות העשירה והפחות מוכרת לציבור? דייט עם אישה מיוחדת ומעוררת השראה.
מירית בירו, בת 40. מורה לחינוך מיוחד, נשואה לרפי (גטנאו) ואמא ל-4 ילדים-שירה בת 14, הילה בת 10, יאיר בן 7 וליאור בת 4, מתגוררת בזכרון יעקב.
ציון חג הסיגד בזכרון – שתפי מהיכן היוזמה?
את חג הסיגד בזיכרון יעקב חגגנו פעם ראשונה בשנה שעברה כאשר הייתי חלק מיוזמה מקסימה של עמותה שנקראת " כל ישראל חברים". במסגרת העמותה נפגשנו פעם בשבוע קבוצת נשים מדהימה (זוהרות בקהילה) שחלק ממטרות הקבוצה היו לארגן אירועים קהילתיים. כל אחת מהנשים לקחה על עצמה לארגן אירוע קהילתי. לי כבר מהתחלה היה ברור שהאירוע הקהילתי שאני ארצה להביא לתושבי זיכרון הוא אירוע לכבוד חג הסיגד בו אני אנסה לחשוף לכמה שיותר אנשים מהתרבות האתיופית הכל כך יפה ועשירה שיודעים עליה מעט מאד. באירוע בשנה שעברה וגם השנה הבאנו דוכן של אוכל אתיופי מסורתי, דוכן של תלבושות מסורתיות, ספרים המספרים את המסע מאתיופיה לארץ ישראל, טקס הקפה המסורתי (הבונה), מוזיקה וריקודים. בעיני יש משמעות רבה כל כך לחשיפה הזו. לא מעט פעמים נחשפים לקהילה האתיופית דרך המדיה, החדשות ולא תמיד בקונוטציות חיוביות ולכן בעיני יש משמעות גדולה להראות שהתרבות האתיופית היא כל כך עשירה ומגוונת וחשוב שיחוו גם את הצדדים הללו. לשמחתי השנה ראש המועצה זיו דשא שיתף פעולה עם היוזמה הזו ועזר לנו רבות יחד עם יואל וירבה מנהל האירועים של מתנ"ס זמארין להפיק את האירוע המבורך הזה. לשמחתי האירוע היה הצלחה מסחררת. הגיעו תושבים רבים והחגיגה הייתה צבעונית ומחממת את הלב. קיבלתי פידבקים רבים מצד תושבים שהודו לי על הזכות להיות באירוע כזה. על כך שחשוב להם כל כך לחשוף את ילדיהם לתרבות האתיופית. הרגשתי שאנשים היו צמאים לדעת וללמוד עוד על התרבות המדהימה הזאת. אין לי ספק שהמסורת הזו תלך ותגדל משנה לשנה.
חג הסיגד מהו?
חג הסיגד הוא אחד ממועדי הקהילה האתיופית, קהילת ביתא ישראל. זהו חג עתיק במסורת האתיופית. משמעות החג היא חידוש הברית בין העם ובין אלוהים, חידוש מעמד הר סיני וקבלת התורה. את החג מציינים 50 ימים לאחר יום הכיפורים. הסיגד הוא יום של צום, טהרה והתחדשות.
סיגד מלשון: סגידה, השתחוות.
מירית בחג הסיגד. צילום עצמי
ספרי על ההכרות שלכם? איך הורייך והוריו קיבלו את הקשר בינכם?
רפי ואני הכרנו לפני 17 שנה כאשר עבדנו בפנימית רננים.
המשפחות שלנו קיבלו את הקשר ביננו באופן הכי טבעי שיש. מהרגע הראשון המשפחה של רפי קיבלה אותי באהבה ובחום גדול וכך גם המשפחה שלי קיבלה את רפי.
היו מי שהרימו גבה על הקשר?
היו "נשמות טובות" בסביבה שלנו שהיו סקפטיים לגבי הקשר ביננו. כאלו ששמעו שאנחנו מתחתנים אז אמרו אמירות כמו:"את בטוחה שהוא יהודי?", "לא מפחיד אותך שיהיו לך ילדים כהי עור"?
אבל אני חייבת לומר שזה היה לגמרי מיעוט. הרוב הגדול פרגן בחום על הקשר ביננו וראה את זה בצורה הכי טבעית שיש.
מה גילית בקהילה -השוני והיופי מול הישראליות
אין ספק שהמקום שבעלי הגיע ממנו שונה מאד מהמקום שאני גדלתי. יש משהו מאד צנוע בקהילה האתיופית. הרבה פחות לוחמני וחוצפן מהישראליות שאני מכירה שגדלתי עליה. אני ממש יכולה לראות את זה גם על רפי בעלי שהוא כבר שנים רבות בישראל. עדיין טבועים בו הצניעות, הנימוסים, הכבוד והדרך ארץ שכל כך מאפיינת את העדה הזאת. המקום של הצניעות היא לא מתוך מקום של נחיתות חלילה או חוסר בטחון אלה ממש חלק בלתי נפרד מהתרבות שגדלו בה.
מה הדבר שהכי התחברת אליו בתרבות האתיופית?
הדבר שתמיד הכי מרגש אותי לראות זה הכבוד הגדול שהצעירים רוכשים להורים שלהם ובכלל למבוגרים בני העדה. משהו שמאד נדיר למצוא בימינו. בכלל כל המשפחתיות תופסת מקום מאד מרכזי וחשוב בתרבות האתיופית. הביחד שלהם הוא מאד חזק ועוצמתי.
מה את מממשת הלכה למעשה בביתך?
רפי בעלי מאד מחובר לתרבות האתיופית. בבית שלנו הילדים רוקדים ושרים כל הזמן לצלילי מוזיקה באמהרית. הילדים שלנו גדלים בבית שהם חשים גאווה מהתרבות ממנה הגיע אבא שלהם. חשוב לנו מאד שהילדים שלנו יספגו את התרבות האתיופית ויהיו מחוברים לשורשים שמהם הגיע אבא שלהם מתוך חשיבה שאם הם יהיו גאים במה שהם אז הם יהיו מלאי ביטחון עצמי ויצליחו להתמודד גם כאשר נאמרים להם מילים שעלולות לפגוע בהם.
ספרי על גידולם וכיצד החברה מקבלת משפחות ממוצא שונה.
איך הם מרגישים עם זה?
ארבעת ילדנו על אף שהם מעורבים הם כולם כהי עור (דומים לאבא) יש שלב שכל אחד מילדי מגיע אליו. לרוב זה בגילאי 3-4 שהם נכנסים למסגרות של גנים הם מתחילים לראות ולהבין שהם הילדים כהי העור היחידים בגן או בכיתה ואז מתעורר קושי מסוים והם אומרים משפטים כמו: "אני רוצה להיות לבנה כמו אמא. לא רוצה להיות ילד חום". השלב הזה עובר מאד מהר שוב בעיקר בגלל שאנחנו מחזקים את המקום שלהיות גאה במי ובמה שאתה. אני יכולה לומר שהחברה מקבלת את ילדי ואותנו בכלל כמשפחה מעורבת באופן הכי טבעי.
מירית עם בני משפחתה צילום: מאלבום משפחתי
קצת על הילדות של רפי, איזה אבא הוא?
רפי נולד בכפר באתיופיה, עלה לישראל עם אימו ואחיו בשנות התשעים. בארץ הם הגיעו למרכז קליטה שהיה פה בזכרון יעקב. בדיעבד הסתבר שאנחנו למדנו באותו בית ספר. אחרי שנתיים עבר עם משפחתו לאתר קראוונים במרכז הארץ ומשם עברו לדירה משלהם בראש העין.
את גיל ההתבגרות מספר רפי שבילה בעיקר במגרשי הכדורגל זאת הייתה הדרך שלו להשתלב בתוך החברה הישראלית ולהיטמע בה.
את השירות הצבאי עשה כתומך לחימה. מיד אחרי שירותו הצבאי הגיע לזכרון ועבד כמדריך בפנימיית רננים, שם גם הכרנו. העבודה שם הייתה משמעותית עבורו מאוד. כאשר עזב את רננים עבד במשך כשנתיים כסוהר בכלא אופק (כלא לבני נוער) היה לו מאד קשה לעבוד שם. אחרי שנים של עבודה עם נוער בסיכון במסגרת של פנימייה במקום שהוא טיפולי ומגונן המעבר להתנהל מול נוער בתנאים של כלא היו קשים מידי עבור רפי והוא בחר לעזוב ולהתגייס למשטרה.
רפי אבא מדהים, פעיל ומעורב בהכל. על אף השעות הרבות שהוא עובד הזמן איכות שלו עם הילדים ואיתי זה קודש קודשים מבחינתו.
רפי שוטר מאוד מוערך, מה תפקידו במשטרה?
רפי משמש כמש"ק הקהילה האתיופית בעיר חדרה, תפקיד שיש בו הרבה מאד משמעות במיוחד למי שעלה לארץ בגיל 11 והדרך להיות חלק ממה שאנחנו קוראים לה ישראליות הייתה לא פשוטה. כיום במסגרת תפקידו הוא מצליח להיות חוט מקשר בין הקהילה האתיופית למשטרה. מצליח לשנות בדרך שלו את האופן שבו צעירים אתיופים רואים את המשטרה, לחבר ולגשר על פערים מאד גדולים ועל משבר אמון שיש לקהילה האתיופית עם המשטרה בעיקר לחבר'ה הצעירים. זהו תפקיד מאד מאתגר אבל יש לו סיפוק רב ממנו.
מה החלומות המקצועיים שלו?
להמשיך את מה שהוא עושה עכשיו ועושה את זה טוב. להמשיך להיות חוט מקשר בין הקהילה האתיופית למשטרה. לגרום לצעירים ממוצא אתיופי להתגייס למשטרה ולקחת חלק ואחריות על מה שקורה בקהילה שלהם/שלנו.
מה דעתו על שיטור היתר בקרב קהילת האתיופית?
עצם התפקיד שלו היום כמש"ק הקהילה האתיופית והעובדה שצריך בכלל תפקיד שכזה מסביר את הכול. תופעה של שיטור יתר או חוסר הכרות והבנה של הקהילה האתיופית היא בעיתית ולכן התפקיד שממלא עכשיו רפי היא חשובה כל כך.
ביקרתם באתיופיה?
לצערנו טרם ביקרנו באתיופיה אבל ברור לנו שביקור שם זה משהו שאנחנו חייבים לעצמו. רפי ,מעבר לגעגוע שהוא חש לאתיופיה, יש לו גם רצון של איזושהי סגירת מעגל. המחשבה להיות שם באתיופיה עם הילדים שלנו מרגשת אותי מאד, אנחנו עוד נעשה את זה.
מה דעתך על הקהילה האתיופית בארץ וכיצד ניתן לחבר ולהדק אותם יותר לישראליות?
אני חושבת שהקהילה האתיופית וגם אנחנו כחברה עוברים תהליך. ידוע לכולנו שקליטת עלייה בארץ ישראל בכל התקופות הייתה תמיד קשה ולעיתים גם חסרת רגישות בעיקר מתוך מקום של בורות והבנה לצרכים של העולים. אני חושבת שהמקום של שייכות לתוך מקום או חיבור לישראליות כמו שקראת לזה היא אחריות שיש לשני הצדדים. בעיני החיבור יכול להיעשות רק ע"י חשיפה והכרה של התרבות. ככל שאנחנו נרגיש שאנחנו באמת מכירים את הקהילה המדהימה הזאת, נבין את התרבות ממנה הם הגיעו וכך נוכל גם להרגיש שהם חלק מאתנו ולא זרים לנו ותחושת החיבור והשייכות תעשה באופן טבעי.
וידוי אישי – עד שהכרתי את פרנוס סלמסה בזכות כתבה שעשיתי עליה לא היה לי קשר והכרות עם העדה האתיופית. בזכותה גיליתי קהילה מרתקת, מיוחדת עם עושר תרבותי שלצערי החברה הישראלית לא מכירה מספיק. ויוזמות כמו שלך מירית יוצרות את החיבורים וחושפות את התרבות לציבור. אני נשבתי והתאהבתי. משהו ממך לקוראי הגפן-
וידוי שלי הוא שאני מחוברת לקהילה האתיופית עוד הרבה לפני שהכרתי את רפי בעלי. כנערה בתיכון היו לי חברות רבות ממוצא אתיופי. אני לא יכולה לומר שהכרתי וידעתי באמת מה שאני יודעת היום על התרבות האתיופית אך מאז ומתמיד היה בליבי פינה חמה בלב לקהילה הזאת.
את כאשת חינוך, מה את עושה כדי למגר גזענות על רקע צבע עור (שלדעתי בכלל הוא האקס פקטור שלהם)?
אני היום מחנכת כיתה ח' בבית הספר המשותף חוף כרמל. לכל כיתה שאני נכנסת ומלמדת ולא חשוב איזה מקצוע אני מלמדת, ערכים של שיוון וקבלת האחר הם ערכים שאני מדברת עליהם כל הזמן ולא רק כסיסמה. אני תמיד משתפת את התלמידים שלי מחוויות אישיות שלי. מהעיניים של הבעל שלי, הילדים שלי. המקום של החיבור האישי והאותנטיות שאני מביאה לתלמידים שלי גורמת להם תמיד להסתכל על הדברים בעיניים הרבה יותר מקבלות ומכילות. אני חושבת שמיגור תופעה של גזענות יכולה להגיע אך ורק ממקום של חינוך וחשיפה. בכיתות שלי אני בכל שנה מלמדת על חג הסיגד. מציינת את החג וחושפת את התלמידים שלי לקשיי העלייה של הקהילה, לתרבות, מאכלים וכו'.
קצת עלייך ובית הגידול שלך?
נולדתי וגדלתי בזכרון יעקב. לאמא פנינה שתבדל לחיים ארוכים ולאבא דניאל ז"ל.
גדלתי בבית מסורתי חם ואוהב.
החיים בזכרון יעקב – הקשרים החברתיים שלכם וכיצד מקבלת הקהילה את משפחתך?
אני מאד שמחה שהילדים שלי גדלים פה בזכרון יעקב, מקום שהוא לחלוטין נוף ילדותי. אני יכולה לומר שבשנים הראשונות של הנישואים שלנו שרפי ואני היינו מסתובבים עם עגלת תינוק אז אנשים זרים לחלוטין היו מכניסים את הראש לעגלה לראות איזה תינוק יצא לזוג המעורב הזה… היו לא מעט מבטים בעיקר סביב הזוגיות שלנו פחות אמירות. היום אני יכולה לומר שאני לא חשה בזה. ניראה כי כולם התרגלו לזה. אנחנו לא מכירים זוגות מעורבים פה בזכרון אבל לאחרונה הכרנו זוג ממוצא אתיופי שיש להם ילדים בגילאים של הילדים שלנו וזה בהחלט חיבור נוח וטבעי לנו.
היום ב-2022 מה מקבלי ההחלטות צריכים לעשות למען הקהילה האתיופית?
מקבלי ההחלטות צריכים להמשיך ולפעול לצמצום הפערים בין הקהילה האתיופית ליתר החברה בישראל. אני מרגישה לפחות כאשת שוטר שמאז גל המחאות של הקהילה השינוי מתחיל לקרות. שוב העובדה שיש תפקיד במשטרה שמטרתו לקרב ולאחד הוא חשוב מאד בעיני. הייתי שמחה שמערכת החינוך הייתה יותר מגויסת ללמד ולחשוף את התלמידים לתרבות האתיופית. אני מלמדת במקום שבו לתלמידים אין שום מושג על התרבות האתיופית ויותר מכך חלקם אף לא למדו מעולם עם נער/ה ממוצא אתיופי. החשיפה בעיני היא חשובה כל כך.
