"חי בספר" – מזיכרונות לסיפורי חיים – אבא עומד בחלון

"על מי אנחנו מדברים?" שאלתי מבולבל.

"כשההורים שלי הזדקנו הבאנו אותם לגור לידינו, כדי שיהיו קרובים. זה היה נהדר, הם היו קרובים לנכדים שלהם, אנחנו יכולנו לטפל ולבקר אותם בקלות בלי לנסוע רחוק.

ואז הוא חלה. בהתחלה לא הבנו מה קורה ולקח לנו זמן עד שנפל לנו האסימון שהוא מתחיל לאבד את הזיכרון, הרופאים קבעו שיש לו אלצהיימר. האבא החזק והמצחיק שלי הפך בהדרגה למישהו נוסף, מישהו שצריך שידאגו לו, שיטפלו בו, לילד קטן. זו היתה תקופה קשה, אולי הכי קשה בחיי.

לילה אחד באמצע הקיץ, שמעתי דפיקות בחלון חדר השינה שלי. נבהלתי. הייתי כבר אלמנה ולישון לבד אף פעם לא היה תענוג, לכן הרעש הקפיץ והפחיד אותי. קמתי מיד, הדלקתי את האור וראיתי את אבא שלי עומד שם, בחלון. ’מה אתה עושה פה אבא?’ שאלתי אותו, הייתי בטוחה שהוא יענה כמו כשכבר התרגלנו, משהו כמו: ’לא יודע איך הגעתי לפה’ או משהו בסגנון. אבל במקום זה הוא לחש: ’סליחה, לא רציתי להעיר את הבנות, אפשר להיכנס?’

סימנתי לו שייגש לדלת וכשצעדתי לפתוח לו ראיתי שהשעה שתים־עשרה בלילה.

הרתחתי מים לקפה והוא הלך מצד אחד של החדר לצד שני, מזגתי מעט קפה לכוס שלי שלא באמת התכוונתי לשתות כי חשבתי שזה יפריע לי להירדם בעוד כמה דקות, אבל לאבא הייתי חייבת להכין את הקפה בדיוק כמו שהוא אוהב: כפית גדושה קפה שחור, רבע כפית נס קפה וכפית סוכר אחת גדושה ומלאה. הנחתי את שתי הכוסות על השולחן והתיישבתי, ’אתה רוצה לשבת?’ שאלתי.

’את יודעת שאבא שלי נפטר כשהייתי ילד נכון?’ הוא שאל ונעמד בדיוק כאן, לפני הספרייה.

עוד לפני שהספקתי לענות הוא התחיל לספר לי את כל סיפור חייו. אי אפשר היה לעצור אותו. סיפר איפה הוא למד ומה קרה לו בצעירותו, מה הוא עשה במהלך כל השנים שלו וכיצד הגיע ארצה. שמעתי דברים שלא הכרתי על משפחתי ועליו אפילו סוד אחד שהשאיר אותי פעורת פה לדקות ארוכות. בשלב מסוים שמתי לב שהשמש כבר עלתה אבל לא רציתי לעצור את אבא שהמשיך לספר לי עוד ועוד. הבנות התעוררו וקפצו עליו מיד, הוא חיבק אותן ורגע לפני שיצא נשק לי על המצח, הוא היה מחויך. למחרת מצאו אותו מבולבל במכולת השכונתית כשהוא לא זוכר איפה הוא גר.

חודשיים אחר כך הוא נפטר והבנתי שבאותו הלילה קיבלתי מתנת פרידה. שנים הסתובבתי עם צער בבטן על כך שלא הבנתי מה קורה באותם רגעים ולא הקלטתי או כתבתי את כל מה שהוא סיפר לי. אבל עם הזמן השלמתי עם זה ובלילות הייתי מספרת לעצמי דברים שהצלחתי לזכור מאותו הלילה, נזכרת בו כפי שהכרתי וגם מדמיינת אותו כאדם צעיר, כנער או כילד. עד היום כשקשה לי להירדם אני מפנה מבט לחלון ומדמיינת אותו עומד שם, מחייך אליי בשקט או מספר לי בלהט על חוויות הילדות שלו. ונרדמת.